יום רביעי, 24 בדצמבר 2008

טרגדיית המילים האתיופית

"דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה. דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב" (גיטין ס:)


חלקיהו הכהן הגדול מוצא את ספר התורה זרוק וזנוח, ורץ מהר אל יאשיהו המלך: המלך! שכחנו הכל, אנחנו לא מקיימים את מה שכתוב בספר הזה!. המלך נחרד, חוזר בתשובה, מצווה אל העם את כל הכתוב בספר התורה, והם חוזרים לחגוג את חג הפסח, שנשכח מהם {ואולי לא בכדי הם דווקא חוגגים את חג ה:"והגדת לבנך" – חג המסורת} (עפ"י מלכים ב' כב-כג).

---

לפני מספר שבועות חגגה העדה האתיופית את יום ה"סיגד". מזה מאות בשנים מציינים יהודי אתיופיה את היום ה-50 לאחר יום הכיפורים בצום, בקריאה בתורה ובכתובים ובזכירה והשתוקקות לחזרה לארץ ישראל ולגאולה. מכל רחבי אתיופיה היו מתקבצים היהודים ועולים אל הר גבוה, ושיחזרו, כביכול, את מעמד הר סיני ואת מעמד נחמיה.

גם בבואם אל ארץ הקודש, המשיכו היהודים יוצאי אתיופיה לציין את הסיגד בתפילה ועצרת בכותל ובטיילת ארמון-הנציב אל מול מקום המקדש, וגם כיום ממשיכה להינשא תפילתם לגאולה, ולחזרה למסורת.

אולם מסיפורם של יהודי אתיופיה משתקפת ועולה טרגדיה גדולה. זאת לא הטרגדיה של שילובם הבעייתי בחברה הישראלית או התרסקות המבנה המסורתי בעדה. הטרגדיה של אובדנה של המסורת היא טרגדיה בסיסית ועמוקה הרבה יותר, וטרגדיה זו היא אובדנן של המילים.

---

"הלל הזקן אומר בשעת המכניסין פזר בשעת המפזרים כנס. ואם ראית דור שהתורה חביבה עליו פזר שנאמר (משלי יא): "יש מפזר ונוסף עוד" ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס שנאמר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (ברכות סג.)

במשך מאות שנים עברה תורת ישראל מאב לבנו ומרב לתלמידו, מפה לאוזן. עשרות פעמים היה התלמיד חוזר על כל הלכה והלכה, דין ודין עד שהיא היתה נחקקת בזיכרונו טוב טוב, כך מדור לדור.

אך הימים חלפו עברו להם, הצרות תכפו, התלמידים התרשלו בלימודם ובשימושם את רבותיהם, והתורה הלכה והשתכחה לה. בלית ברירה, החליטו חכמים לעשות את אחד המעשים הקשים ביותר: להפוך את התורה שבעל-פה – התורה החיה, הנושמת, שמוסברת מיד, בו במקום – לתורה שבכתב, המעוגנת בדפים ובכריכה, ומהווה בסיס להבנות שונות ולמחלוקות [ומאז ועד היום אנו שבים ומנסים להפוך את התורה הזאת לתורת חיים. להבין את מה שהיה אז מובן מאליו. למצוא את הרלוונטיות שלה לחיים שלנו].

התורה שבעל פה הופכת לתורה שבכתב, ועל התורה הזאת שבכתב נאמרת תורה חדשה בעל פה, שהופכת אף היא לתורה כתובה, שעליה נאמרת וכו' וכו'. וכך הלכה ונוצרה לה ההלכה היהודית ב-2000 השנה האחרונות.

דיאלוג אין-סופי בין הספר לתלמיד.

---

לטרגדיית המילים האתיופית יש שני חלקים:

החלק הראשון קשור בתורה שבכתב: התורה, על חמשת חומשיה, תורגמה לגעז, שפת הקודש של אתיופיה (וגם תרגום זה היה מתרגומה של התורה ליוונית). אולם עם התפתחות השפה האמהרית, במאות השנים האחרונות, נשארה הגעז שפתם של המלומדים והחכמים, הקייסים. אמנם התורה תורגמה גם לאמהרית, אולם היעדר יכולת קריאה וכתיבה אצל רוב העם לא אפשרה ללמוד את התורה עצמאית, ללא תיווכם של הקייסים.

הדברים נשארו על פה, לא בכתב.

החלק השני נעוץ בכך שהתורה שבעל פה שנלמדה והתפתחה באתיופיה, אכן נאמרה בעל פה. מכלל ההלכות והמסורות שנהגו באתיופיה, רק לחלק יש תיעוד בספרי ההלכה והמנהג שנשתמרו בידינו – כגון ספר "מצות שבת" ו"ספר התלמידים". מרבית ההלכות עברו מאב לבן, מאשה לבתהּ. הם היו חלק מהחיים, כפי שהלכה צריכה להיות: לא סעיף בשולחן ערוך, אלא זיכרון צרוב של האשה הנידה היוצאת מחוץ למחנה עד מלואת ימי נדתה.

אולם תורת חיים זאת, שילמה מחיר כבד על כך שנשארה בעל-פה:

כי מספיק דור אחד בלבד, ששינה את לשונו, כדי שכל המסורת האדירה ורבת השנים הזאת תיעלם בתהום הנשייה. כי מרגע השבר הגדול, שנוצר עם המגע בין החברה המסודרת והמסורתית לבין החברה הישראלית החילונית-מערבית, ניתקה שלשלת המסורת, ובהעדר מילים וספרים, כבר אין לאן לחזור.

[ואין כאן המקום להיכנס לשאלת יחסה של היהדות ההלכתית ה"קלאסית" למסורות האתיופיות המנוגדות במקרים רבים (ע"ע שחיטה) למסורות המקובלות בידינו מחכמינו.]

---

העלאת המסורות והמנהגים האתיופיים על הכתב נמצאת בראשיתה. הזמן הולך ואוזל: מרגע שדור הקייסים יכלה מן העולם, תלך לאיבוד מסורת בת כ-2500 שנה. ומה יעשה בן-העדה שיקום עוד 20 שנה וישאל מהו מנהג אבותיי? מה יקרא?

ודבריו של קהלת: "ויתר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ" (י"ב, יב) מקבלים משמעות שונה[1].

(ותודה לאשר ולגטנט על הסיוע).



[1] בניסוח חריף יותר, ראו מגילה י: - ""והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד נאם ה' {ישעיהו יד}. שם – זה הכתב, שאר – זה לשון". השמדת הלשון והשפה היא הכרתת העם [ובני ישראל במצרים לא שינו את לשונם]. וראו דברי התוספות על אתר: "שאר זה לשון – קשה שעדיין הם מספרין בבבל בלשון ארמית?! ונראה דרוצה לומר לשון מלכות – שהמלכים משתמשים בו. שאין שאר העם מכירין בו" - כלומר הבעייתיות היא הנתק בין לשון המלכים [הקודש] לבין הלשון היום-יומית [החול], שעליו כבר עמדנו קודם.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה