שאלות

"אז איך זה שאני מחפש תשובה ולא מוצא?" ("היהודים" {הלהקה, ובעצם גם העם})

"אני יודע שלעולם לא אקבל תשובות. ואני יודע שלעולם אמשיך לשאול שאלות.” (אביגדור דגן, "ליצני החצר")

"קורות הציפור המכאנית" הרוקי מורקמי.

מעולם לא הפך אותי ספר למתוסכל כל כך, כפי שיצאתי מקריאת "קורות הציפור המכאנית". וכי מה כבר ביקשנו? בסך הכל ביקשנו סוף שיסביר לנו מה קורה. איך נגמר. שיענה על השאלות: האם הוא יתאחד עם אשתו? מה יהיה על כוחותיו העל טבעיים? האם אשתו תצליח להרוג את אחיה המנסה להשתלט על העולם?

אופס! אני יהודי מדי, רק שואל שאלות, בלי התחלה ובלי סוף. בוא וננסה לסדר קצת את הדברים, לפחות במידת האפשר.

פתאום יום אחד מגלה טורו אוקאדה, יפני ממוצע ומובטל, חובב בישול ומוסיקה קלאסית, כי חתולו האהוב נעלם. עוד בטרם הוא מצליח להתאושש מאירוע זה, הוא מגלה לפתע כי קומיקו, אשתו האהובה והשקטה, איננה אוהבת בשר בקר עם פלפל ירוק (על אף שהיא אוהבת מאוד בשר בקר ופלפל ירוק בנפרד), וכי היא איננה סובלת ממחטות נייר כחולות ונייר טואלט צבעוני.

תגליות אלו מזעזעות את חייו של טורו, וגורמות לו לתהייה קיומית עמוקה: מה עוד הוא איננו יודע על חייה של קומיקו אשתו? מה מסתתר מאחורי זוגיותם השלווה והמוגנת? אילו חוויות מתחבאות מתחת לפניה העדינים?

ואז קומיקו נעלמת, וטורו מתחיל לקבל שיחות טלפון מסתוריות.

בניסיונו לארגן מחדש את חייו ולאתר את אשתו חובר טורו לרצף של דמויות מסתוריות: מאי - נערה בודדת הגרה ליד ביתו, מלטה וכרתה קאנו – צמד אחיות תמהוניות המסייעות לטורו לאתר את חתולו. מוסקט וקינמון – אם ובנה החולקים כוחות ריפוי על טבעיים, לוטנט ממיה – המספר לטורו את סיפור הקרבות בין יפן לרוסיה במלחמת העולם השניה, ונבורו וטאיה – אחיה המגלומן של אשתו.

במהלך מסע החיפוש נע טורו עם ובין הדמויות השונות, יורד למעמקי באר ושואב משם כוחות ריפוי מיוחדים, ולבסוף מצליח להחזיר אליו את חתולו.

אולם כפי שכבר פתחתי, יתר השאלות אינן מתבררות. הקשר בין הדמויות מקרי ואינו ברור יתר על המידה, איננו יודעים מה עלה לבסוף בגורלה של אשתו, והאם הצליח להשיב אותה אל חייו, ובכלל אנו נשארים עם סיפור בלי סוף טוב. בעצם, בלי סוף.

בסיום המהדורה העברית של הספר מצורפת מסתו של המתרגם יצהר ורדי המנסה לפענח מעט מקסמו של סופר זה, אשר ספריו (ובהם: "יער נורווגי", "ספוטניק אהובתי" ועוד) הפכו לרבי מכר בעולם ובישראל, ובה הוא מצטט את דבריו של מורקמי בראיון עימו:

"לא סיפרתי, כי רציתי שהקוראים יסיימו את הסיפור בעצמם ולעצמם. רציתי שיחליטו בעצמם במה מדובר... בכך שאילצתי אותם להמתין {הספר פורסם בעיתון בהמשכים}, אילצתי אותם להשתמש קצת בראשיהם."

בהתייחס לספרו "מרדף הכבשה" אמר:

" מה שאני לא אוהב בספרות בלשית הוא שהבלש פותר את התעלומה. זה תמיד החלק המשעמם ביותר. לכן לא רציתי לכלול את החלק הזה בספר. מה שבאמת רציתי לכתוב הוא תעלומה ללא פיתרון".

ולבסוף סיכם:

"תעלומות הינן אמיתיות. פתרונות לתעלומות – לא"

ונראה לי שכאן נמצא סוד ההמשכות הגדול לספריו של מורקמי, על אף האכזבה שהוא מנחיל לקוראיו. שכן חיינו מלאים הם שאלות בלתי פתורות, מצבים לא ברורים, סיטואציות בלתי מובנות, שחלקן מתברר לנו בהמשך החיים, וחלקן ישאר סתום לעד, ועלינו ללמוד לחיות איתן.

האם אכן נהיה מסוגלים לעשות זאת? להמשיך לחיות עם שאלות פתוחות? עם סוף לא סגור? עם מחבר המשאיר אותנו בחוסר ידיעה לגבי גורל גיבוריו? לגבי גורלנו?

מאחר ונראה לי שכבר העמסתי עליכם מספיק שאלות מעין אלו, אסיים כאן.

(יום השואה, כ"ז ניסן. שאלות לא פתורות, גילאים 0-120. התשובות במהופך בסוף החיים.)