שני בתים, הר וגעגוע, עומדים במרכזם של שבועות אלו, ובמילים הבאות ברצוני לנסות ולהקים ולו אבן אחת מחורבותיהם.
ארבעת הבתים אינם עומדים בפני עצמם. הם מקיימים ביניהם מערכת יחסים עדינה ורגישה: גברת זכיאן חווה משבר זוגיות עם בעלה ונמשכת אל הסטודנט הצעיר שחברתו בדיוק נטשה אותו לצורך מחשבה על הקשר. בנם ההולך ואובד של המשפחה השכולה נמשך אל הסטודנט לפסיכולוגיה שבעצמו הולך ואובד בעצב ובשיגעון שהוא סופג מהמועדון לחולי נפש בו הוא מתנדב. ושיח-צאדק בונה בית, שאינו שלו, בכפר האבוד שלו.
למעשה, ארבעת הבתים מחפשים בית: משפחת זכיאן מחפשת לחזור אל הזוגיות הפשוטה, זוג הסטודנטים מחפש את הקשר היציב שיוביל למגורים משותפים, המשפחה השכולה מחפשת דרך לייצב את ביתה החרב (ובסופו של דבר, באקט פוסט-ציוני מובהק, מעדיפה לבחור בבית חדש בחו"ל), ושיח' צאדק, מחפש את ביתו האבוד, ומצליח, אולי יותר מהדמויות האחרות להמחיש את השאיפה, ההשתוקקות לבית האבוד, המפתח התלוי על הצוואר גם 40 שנה לאחר שהדלת שהוא פותח נסגרה (ואולי לא לחינם מודה נבו בסוף ספרו לשורת אנשים ש: "הסכימו לעזור לי להבין, להתחיל להבין, את חווית הנכבה").
ארבעה בתים, וגעגוע אחד גדול.
---
הוריי סיפרו לי, איך היו עולים אל הר ציון ב-19 השנים בהן שלטו הירדנים בעיר העתיקה, בניסיון להשקיף ולהתפלל אל עבר הר הבית והכותל המערבי. אני, שנולדתי אל תוך המציאות בה לכותל מגיעים 3 קווי אוטובוס, כבר לא חוויתי את חוויית החסר, ההשתוקקות והגעגוע אל ההר. הכותל מהווה עבורי היום את מקום התפילה. בכוח משיכה כמעט מיסטי אני הולך אליו פעם אחר פעם, מוצא כי הוא פותח את ליבי ומחזיר לי תפילות נשכחות, ובעת צרה, שמחה, או בקשת רחמים אני שב אליו, מתרפק.
בחודשים האחרונים זכיתי לסוב את ציון ולהקיפהּ מזוויות שונות וחדשות. את זווית הצפייה הרגילה ממדרגות הרובע אל עבר תחתית הכותל, החליפה תצפית אל הר הבית מהר הזיתים, מ"בית הצלם" שבתוככי הרובע המוסלמי, ומבית הספר "עומריה", שבפאתו הצפונית של ההר הקדוש. זוויות המבט השונות, כמו גם ההסברים על מיקום המקדש, גרמו למחשבות חדשות לצוץ במוחי, ולתהות: האם הכותל לא הפך עבורי ל"בית"? הקיר לעיקר? ומה עם הבית עצמו? וההר?.
אינני בא כלל לדון כאן בשאלות הפוליטיות, ההלכתיות והחשובות של הנושא, זה איננו מקומו של טור זה, ובטח שאיננו מקומי. ברצוני רק להעלות מספר שאלות אל עבר עצמי: האם אוכל להחזיר את הגעגוע אל הבית? (והאם ניתן כלל להתגעגע לדבר שלא ידעתי?), האם חייבים גלות, אובדן, היעדר, כדי לעורר את התשוקה? את הרצון? את הגעגוע?.
----
אולם געגוע רק אל הבית ("הא" הידיעה ההופכת גם ל-בית ה'), לא יצליח להקים את חורבותיו. כי בשעה שהופכים את בית המקדש לעיקר, ואת הבתים הפשוטים לטפל, מאבד המקדש את תוכנו, ולבסוף נחרב.
בית המקדש חרב כי הבית נחרב – הן הבית האישי, הפרטי (ומה יכול לערער את הבית יותר מאשר גילוי עריות), והן הבית הלאומי – הנחרב מהיעדר משפט, צדק, ומשנאת חינם (ואפילו תלמידי שמאי והלל לא נמנעו מלהתחתן זה בזה ולהקים יחד - בית).
----
"ביתו זו אשתו" – אומרת הגמרא (יומא ב.), ובימינו, כאשר הבתים מתערערים, כפי שמתאר אשכול נבו בספרו, מקבלת האמירה "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב" משנה תוקף.
אז בימים אלו, בהם אנו מתאבלים על אובדנו של הבית, כדאי אולי שננסה, בהפוגה הקצרה (בגלות) שנכפתה עלינו מעונת החתונות, לעורר מעט את הגעגוע אל הבית האישי, אל הביתיות הפשוטה והשלמה, שהופכת להיות היסודות של בית המקדש השלישי, ו:"כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים" (ברכות ו:).
ואולי אם נתחיל את תהליך התיקון בביתנו אנו, בין ארבעת הכתלים המרכיבים את החיים אותם מנסה "ארבעה בתים וגעגוע" לתאר, נוכל להצליח לעורר את הגעגוע, לעלות אל ההר, ולבנות את הבית.
(תשעה באב, יום בו חרב הבית בראשונה ובשנייה, יום בו נולד המשיח המנחם. חורבן ובניין, גילאים 0-120.)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה