השאירה פתק

"הטווח שבין הלב לשפה: מיתר מתוח בטרם בוקעת הנגינה" (חביבה פדיה)

אחת השאלות הגדולות המעסיקות כותבים היא שאלת ההבנה והקליטה: האם אכן תבינו למה התכוונתי? האם תצחקו מהבדיחות שלי? תקלטו את הניואנסים הדקים? האם העט יצליח לכתוב את המתרחש בלב?

כמובן שניתן לבחור בדרכה של הקריאה הפוסט-מודרנית המנתקת את הכותב לחלוטין מן הסיפור ומשאירה את השיפוט וההקשר בידכם הקוראים: "אני חושב שהקטע מאוד מתחבר לי לתחושה של עצבות חזקה. ואני דווקא חושב שנושבת מהקטע רוח של אופטימיות", ובמילים אחרות: פרשנות הטקסט כפסיכולוגיה בגרוש. אולם ככותב מסורתי, אני עדיין מרגיש מחויב למסר ולתוכן אותו אני מנסה להעביר, ועל כן פעמים רבות עובר הנכתב את ביקורתם של שפני ניסיונות שמטרתם לרחרח ולבדוק האם התוכן אכיל, או שיש צורך לפשט ולהסביר אותו יותר.

וכאן אנו נתקלים בבעיה נוספת: אם אגיש לכם את המסר בכפית, סביר להניח כי תקיאו אותו בבוז מרוב דידקטיות, ומרוב האפרוריות. שהרי מהי יצירה, אם לא ערימה של מטאפורות מעניינות, זוהרות כתפוחים?

---

בנקודה זאת, בה מנסה הכותב להעביר את דברו אל ציבור הקוראים, עומדים לרשותו שני כלים ספרותיים מרכזיים: שירה וסיפורת (פרוזה) – ובחלוקה גסה ולא מדויקת כלל, כבר אמרו כי שירה היא לכתוב את הדבר, וסיפורת היא לכתוב על הדבר.

שירה כותבת את הדברים עצמם בראשוניותם, בעוצמתם, במלוא החוויה. אולם לצד זאת היא לעיתים רבות מעורפלת, נתונה לפרשנויות רבות ורחוקות, ובכך משאירה מקום רב יותר לקורא להכניס את עמדותיו ורגשותיו. אולם יחד עם זאת היא גם עשויה להרחיק אותו עוד יותר מן המשמעות אליה כיוון הכותב (בהנחה והוא אכן כיוון לאחת כזאת): "מטפחת כחולה הופכת לעומק באר" כתבה דליה רביקוביץ' – ומכאן כבר תחליט אתה מה נמצא בתחתית הבאר.

הסיפורת, ברובה (למעט ז'אנרים מסויימים), ברורה יותר. מסבירה ביותר מילים את הסיטואציה, את ההתרחשות, את התוכן, והופכת הכל לקונקרטי יותר. היא משאירה אמנם מקום רב לדימיון (בעיקר בהיבט הויזואלי), אך לרוב מצמצמת קצת יותר את מרווח הפרשנויות: אני רוצה שתדע בדיוק באיזה גוון של כחול היתה המטפחת, באיזה עומק היתה הבאר, וכמה זמן ארכה נפילתה, גם אם זה יקח לי עשרים עמודים.

----

באיזור הדמדומים שבין השירה והסיפורת, מצאתי את ספרה החדש של רבקה מרים "פתקים", יושב לו בקלות ובנינוחות על המדף. הספר הוא אלבום של מצבים (ולתחושה זו תורמים לא מעט צילומיה העדינים והנוגעים של נריה מס המלווים אותו), הנמצאים על הגבול הדק שבין המציאות לדימיון, שבין המדויק למופשט, ובדיוק כאן בונה רבקה מרים משהו אחר:

"לא סיפורים. גם לא שירים. לא מדובר כאן במטאפורות ולא בדימויים. הכל אמת לאמיתה."

וכשאנחנו קוראים בספר כי :

"לעיתים, במהלך ההיסטוריה, פוגשת ציפור, למשל, בדף של ספר פתוח, או פיל פוגש בכוס תה – פגישה עזה ומדוייקת, שאין ביכולת המחשבה להכילה"

אנו מסוגלים להבין כי אכן יש רגעים כאלו במהלך ההיסטוריה, ואכן אין ביכולת המחשבה להכילם, אך כשרבקה מרים כותבת אותם על הדף, בשעה שהיא לא יום ולא לילה, ובסגנון שהוא לא פרוזה, אך גם לא בדיוק שירה, אנו יכולים גם לחוש אותם.

כשהיא כותבת ש:

"מעצם הערגה חליתי. הרופאים הסבו סביב מיטתי. הערגה, אמר זקן הרופאים, מפלשת אותך לכל אורכך. את מנוקבת."

אנו מסוגלים לראות את הנקב, ולהרגיש את הערגה, במילים פשוטות וישירות של סיפור. כמו דו"ח רפואי. כי הערגה פה אינה דימוי, אינה באה במקום משהו אחר, אלא היא הדבר עצמו.

"עצירת הגשמים נובעת מרצינות יתר" (עמ' 62), "שוב עומדת הארץ קצרת-רוח על מדרגות הבית, כתמיד לפני צאתה לנדודים" (עמ' 55), "ובטרם סיים המלחין כתיבת מנגינתו, הוסיף והלחין לה צל" (עמ' 30) ועוד ועוד.

ולסיום:

"האיש שלח יד בנפשו והנפש, כשהיד נשלחה בה, חשה נגיעתו בה והייתה מצחקת" (עמ' 43).

אז רבקה מרים שולחת פה יד בנפש, בכלי מיוחד וייחודי, במילים פשוטות, בלי תעלולים ספרותיים מורכבים, והנפש מצחקת, והסופר המקנא לומד ומרבה חוכמה.