"כל העולם אומר שבכוחם של סיפורים להרדים אנשים (סיפורי ערש), ואני אומר שבכוחם של סיפורי מעשיות להקיץ נרדמים" (ר' נחמן מברסלב)
ליל הסדר הוא שיאו של המאבק בין הסיפור לשינה: "חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים ולספר בניסים ובנפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו, עד שתחטפנו שינה" (שו"ע או"ח סימן תפ"א, ס"ק ב'). השינה היא העבדות, חוסר המודעות, חוסר החופש, הזמן בו הגוף פועל בצורה לא רצונית, והתת-מודע שבנפש מתפרע ללא יכולת שליטה (ועל כן נצרכת לזמן זה קבלת עול מלכות שמים נפרדת - "בשכבך", ועיינו בדברי ר' צדוק בתחילת "צדקת הצדיק").
הדיבור, הסיפור, הוא האנושיות: "ויפח באפיו נשמת חיים" - "נפש ממללא". דיבור הוא חירות.
לעבד אין יכולת לדבר, להביע את רגשותיו, תחושותיו, מחשבותיו: "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל-הָאֲנָשִׁים, וְיַעֲשׂוּ-בָהּ; וְאַל-יִשְׁעוּ, בְּדִבְרֵי-שָׁקֶר" (שמות ה', ט'). הזמן הפנוי מאפשר לאנשים לחשוב ולהתבטא. העבדות, חוסר השליטה בזמן, מונעת יכולת בסיסית זו של האדם (ואולי על כן המצוה הראשונה בה מצטווים בנ"י במצרים היא: "החודש הזה לכם" - החזרת השליטה בזמן לידיהם וכינון ראש-שנה חדש, ואכמ"ל(. הגאולה מתחילה מזעקה, קול לא מעובד: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים, מִן-הָעֲבֹדָה". (שמות ב', כ"ג), ומתפתחת לעולם של דיבור וסיפור אותו אנו מנסים לשמר גם בימינו, כי אולי אנו יצאנו כבר ממצרים, אולם מצרים עדיין לא יצאה מאיתנו. וגם בימינו אנו נתקלים במציאויות של עבדות ושינה, איתן מנסה פסח להתמודד.
ההגדה של פסח נפתחת בניצחון, בהוכחה כי ביכולתו של הסיפור לנצח את השינה: "מעשה ברבי אליעזר, ורבי יהושע, ורבי אלעזר בן עזריה, ורבי עקיבא, ורבי טרפון שהיו מסובין בבני-ברק, והיו מספרין ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית". אולם יש בכך ניצחון גדול עוד יותר מזה הנראה במבט ראשון: אנו רגילים לכך שזמן החירות, היצירתיות האנושית, הפעילות, הוא היום. אנו רגילים לספר בנפלאות שנעשו לנו רק בתקופות של גאולה, כשטוב לנו. כשרע לנו, כל הטוב נדחק לצד. אולם בדיוק בנקודה זו, אומר ר' אלעזר בן עזריה: "הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא..."
מפי מורי ד"ר שמואל ויגודה שמעתי כי הסיפור הוא תיאור העבר. יש בו מימד נוס
בבסיסו של ליל הסדר עומדות, אם כן, 2 שאלות:
א. כיצד ניתן לספר את הסיפור, ועוד בלילה?
ב. כיצד ניתן להפוך את הסיפור לחי, למשמעותי לחיינו, לרמה של: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"? כיצד אנו יכולים להפוך מקוראים פאסיביים של הסיפור, לדמויות הפועלות בו? איך דורשים אותו?
וכל עיצומו של ליל הסדר הוא ניסיון לענות על שתי קושיות אלו.
שירה כנגד סיפור
אולם הסיפור, איננו שיאה של הגאולה, איננו שיאה של היצירה האנושית. ביציאת מצרים מתחיל הקול להשמע: "פסח - פה סח, כדאיתא בספרים. דהנה כל מצוות לילה זה בפה: סיפור ואכילה ושתיה. כי עיקר כוחן של ישראל בפה. וביציאת מצרים ניתן להם זה הכוח. לכן סיפור יציאת מצרים הכנה אח"כ לקבלת התורה..." (שפת אמת, פסח תרל"ט), אולם הקול המתחיל להישמע בעולם, הוא רק הקדמה לקולות אחרים של
ב
התורה היא
תכליתה של יציאת מצרים היא להגיע לרמה בה בני-ישראל יוכלו לקבל את השירה, להתמודד עימה, להבין אותה. זהו מהלך הדרגתי, שתחילתו על שפת ים-סוף, לאחר שבני-ישראל חווים ממש בעצמם את הגאולה ("ראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל" - על הים דייקא, לא ביציאת מצרים), ומסוגלים לשיר את "שירת הים", שירו הראשון של העם לאלוקיו.
ובעומדנו כאן בפסח, בפתחה של הספירה לאחור אל המפץ הגדול של מתן תורה, ננסה להתחבר אל המקהלה הגדולה העומדת על שפת הים ושרה שיר, שאף הוא לא שיר ערש, אלא שיר שיש בו תודה, ופליאה ובקשה, הד לקולה של שירת התורה ההולך ונשמע בעולם.
"לא אסע מִיָם
המבקיע בי שירה"
(שרה פרידלנד בן ארזה, מתוך "אנא בשם")
(פסח, יציאה מעבדות לחירות, לגילאים 0-120. להרחבה: הרב סולובייצ'יק "זמן חירותינו", וכן המאמר: "גאולה, תפילה, תלמוד תורה". "שפת אמת" לפסח. שירה: הדבר הזה שהולך לאיבוד בתרגום).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה