"הסיפור שאינו נגמר" – מיכאל אנדה.
לפני מספר חודשים, מצאתי את הספר "הסיפור שאינו נגמר" זרוק על רצפת חדרו של אחייני הבכור. מיהרתי להאשימו בזלזול באחת מיצירות המופת של המאה ה-20, אשר נשפכו עליה נהרות של מחמאות, פילוסופיה, פסיכולוגיה וביבליותרפיה. להגנתו הוא טען כי ניסה וניסה אך לא הצליח לסיים את הספר, והציג לראיה ערימת ספרים מכובדת אותה סיים בהצלחה ובכבוד רב. בניסיון נוסף לשכנעו, לקחתי את הספר, וממרום גילי המופלג קראתי אותו, לבושתי הרבה, לראשונה בחיי. ואז עוד פעם. והנה מן הספר עלו בזו אחר זו מחשבות והרהורים וחיבורים שברצוני לחלוק איתכם הקוראים, ובעיקר איתך אחייני הבכור והאהוב, בתקווה גדולה שרסיסי המעשיות יהפכו למעשים שלמים לרצון.
חלק א' – "אין דבר העומד בפני הרצון"
"בדרך סיפרתי מעשה שכל מי שהיה שומעו היה לו הרהור תשובה" (ר' נחמן)
בסטיאן בלתזר בוקס, הוא אחד מהאנטי-גיבורים המוצלחים ביותר בתולדות הספרות. שמן, יתום מאם, בעל אב מנוכר, פחדן, חלש, חנון, והוזה דמיונות, הוא נרדף על ידי ילדי כיתתו, המתעללים בו וזורקים אותו לפח האשפה. בצעד לא אופייני לו לחלוטין, הוא סוחב מחנות ספרים אליה הוא נקלע ספר בשם: "הסיפור שאינו נגמר", מסתגר איתו בעליית הגג, ומשם נפתח בפנינו עולמה המופלא של ממלכת פנטסיה – ממלכה על-מציאותית, מאוכלסת ביצורים דמיוניים שונים ומשונים, החיים את חייהם בשלום ובמלחמה, אי שם. אולם ממלכת פנטסיה הולכת ונעלמת אל תוך החידלון:
"מה אתם יצורי פנטסיה? חלומות, המצאות פיוטיות, דמויות בסיפור שאין לו סוף! אתה חושב שאתה קיים במציאות? נו, כן, כאן בעולמך אתה אמיתי. אבל אחרי שתעבור את החידלון, כבר לא תהיה אתה-עצמך. תשתנה לבלי הכר, ותמצא בעולם אחר. בעולם ההוא, אתם, בני פנטסיה, שונים לגמרי משהנכם כאן. אחיזת עיניים, תעתועים וטירוף תביא עמך לעולם האנושי. אמור לי, בני, מה אתה חשוב שיקרה לכל אותם תושבי עיר הרפאים שקפצו אל תוך הלא כלום? הם יהיו לתעתועי שווא במוחות בני אנוש, יופיעו כפחדים במקום שאין כל יסוד לפחד, תאוות לדברים חסרי ערך ומכאיבים, מחשבות יאוש במקום שאין כל סיבה להתייאש...לכן בני האדם שונאים את פנטסיה ואת כל מה שבא ממנה. הם רוצים להשמיד אותה. ואין הם יודעים, שדווקא בכך מגבירים הם את זרם השקרים המציף את עולם האדם..." (עמ' 122-123)
עולמה של פנטסיה הוא עולם רוחני, הנמצא מעל לעולם הטבעי בו חיים בני האדם. אך העולמות אינם מנותקים זה מזה, ולהיפך, קיומו של כל אחד מהם, תלוי בקיומו של חברו. ממלכת פנטסיה הולכת ונעלמת כי שליטתה – הקיסרית הילדותית (וכמובן שהצעיר ביותר הוא הזקן ביותר והחכם ביותר – כמו הקבצן העיוור ב"מעשה משבעה קבצנים" של ר' נחמן: "ואני הייתי אז תינוק לגמרי, והייתי גם כן שם, ועניתי ואמרתי להם: אני זוכר כל אלו המעשיות, ואני זוכר את ה"לא כלום". ענו ואמרו: זאת היא מעשייה ישנה מאוד, יותר מכולם! והיה חידוש גדול אצלם שהתינוק זוכר יותר מכולם", ועוד נחזור לעניין בהמשך) חולה במחלה אנושה, אותה יוכל רק בן אנוש שיגיע אליה וייתן לה את שמהּ, לרפּא (ובידוע שהשם הוא המהות: "וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ." בראשית ב' י"ט, " זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם, וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר" שמות ג' ט"ו).
ופה בדיוק טמונה הבעיה: עולם הפנטסיה, החלומות, המשאלות, תלוי בנכונותם של בני האדם לבקר בו, לנכוח בו, להאמין בו, לברוא אותו. ומן הצד השני עולמם של בני האדם תלוי בהימצאותו של עולם שמעבר אליו, שמכיל את החלום, את הרצון, את המשאלה. מרגע שבני האדם מאבדים את אמונתם בעולם זה – מתפרקים החלומות והופכים לחלומות בהקיץ. הפנטסיה, שכה חיונית לבניית עולמו הרוחני-פנימי של האדם, הופכת בצורתה הלא מעובדת לשקר גס, אשר בהתרבותו עלול להוביל לחורבנו של העולם. האידיאל הנשגב עלול להפוך לאידיאולוגיה מעוותת:
"כאשר יגיע תורך, בן פנטסיה, לקפוץ ללא-כלום, תהיה גם אתה משרת חסר זהות לכוח השולט, ללא רצון משלך. מי יודע איזה שימוש יעשו בך? אולי תעזור להם לשדל אנשים לקנות דברים שאינם נחוצים להם, או לשנוא דברים שאינם יודעים עליהם דבר, או לאמץ דעות המאפשרות להשתלט עליהם בנקל, או להטיל ספק באמיתות שיכולות להצילם. אמנם כן, בן פנטסיה קטן, דברים גדולים יתחוללו בעולם בעזרתך, תוכרזנה מלחמות, תוקמנה אימפריות חדשות..." (עמ' 124)
בהיעדר עולם על-טבעי של אפשרויות וצבעים בלתי מוגבלים, בהכחשתו, הופך העולם הזה לעלמא דשיקרא, משובש ומפורד, הנכנס לתוך מעגל קסמים שאי-אפשר להיחלץ ממנו. כי כשמאבדים את הרצון הפנימי והאותנטי, לא ניתן כבר לחזור אליו, כי אין כבר רצון פנימי ואותנטי. אנחנו כבר לא רוצים, וגרוע מכך, באים השקרים והחסימות ומשכנעים אותנו כי כבר אין לנו רצון ויכולת לרצות- "כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: שובו בנים שובבים - חוץ מאחר" (חגיגה ט"ו.).
הצלתה של פנטסיה תלויה במציאת בן אנוש שיהיה מוכן לקפוץ לתוכה, להעניק לקיסרית הילדותית את שמה, ובכך להצילה. אולם, כפי שכבר אמרנו קודם, מדובר במעגל קסמים: אם בני האדם חדלו להאמין בממלכת פנטסיה, מי יהיה מוכן להיכנס אליה?
דרך דפי הספר המסתורי עוקב בסטיאן אחר מסעו של אטריו, אשר נשלח על ידי הקיסרית הילדותית לחפש את התרופה למחלתה "בכל מקום ובשום מקום" (עמוד 39), ומרגע לרגע הוא הולך ונכנס אל תוך הסיפור, עד אשר הוא מבין כי בידיו נתון הפיתרון ("אין הדבר תלוי אלא בי" - עבודה-זרה י"ז.) ואז הוא מחליט להיכנס אל תוך הממלכה, מעניק לקיסרית הילדותית את שמה ומציל בכך את ממלכה פנטסיה.
חלק ב' – "אין דבר העומד בפני"
אולם בנקודה זאת, הסיפור אינו נגמר, שכן עתה נתונה בידיו של בסטיאן היכולת והחובה לברוא מחדש את פנטסיה על פי רצונותיו ומשאלותיו. אבל לבסטיאן מתברר עד מהרה, כי הכוח הרב הטמון בידיו לברוא מחדש עולמות, עלול להוביל למעשי שטות ואיוולת, ואף גורם לכך שאט-אט הוא מאבד את זכרונותיו ורצונותיו ועצמיותו. גרוע מכך, בצורה זאת נחסמת דרכו חזרה לעולם האמיתי, התלויה ביכולתו להחליט מהו רצונו האמיתי. וברגע שבו אין לבסטיאן רצונות עצמיים וטובים, מופיעה בסיפור קסיאדה – כוח הרוע, הזוממת להשתלט על בסטיאן, להכתירו כשליט פנטסיה, ולנצלו לצרכיה. אטריו ויתר חברי פנטסיה מנסים לעצור את בסטיאן, אך מאחר ויצר ההנהגה והכבוד גובר עליו, הוא איננו מוכן להקשיב להם, ולבסוף מתחוללת מלחמה בה מובס בסטיאן, ויוצא לגלוּת בממלכה בניסיון לגלות מחדש את רצונו.
עם הזמן מתברר לנו, כי שורש כישלונו של בסטיאן, נעוץ בכך שמשאלותיו אינן מכוונות לשינוי עצמי, אלא רק לשינוי חיצוני בניסיון להיות אחר ממה שהכיר עצמו עד כה – פחדן, חלש, מוג לב. וברגע שהמשאלות מכוונות לכיוון חיצוני זה, הרי ברור שהן אינן רצונו הפנימי, האמור להביא אותו לשינוי אמיתי: "הילד רצה תמיד להיות אחר מכפי שהינו, אבל להשתנות לא רצה" (עמ' 319).
במהלך מסעו הוא הולך ושוכח ומאבד עוד ועוד חלקים מזיכרונות חייו, עד שהוא נקלע ל"עיר הקיסרים שעבר זמנם" – עירם של בני האנוש הקודמים שהגיעו לפנטסיה, אבל בזבזו את כל משאלותיהם על בקשת כבוד ומלכות, ומצאו את עצמם תקועים לעד בעיר של משוגעים אינפנטיליים וגרוטסקיים:
"תמיד היו בני אנוש שלא יכלו למצוא את דרכם חזרה לעולמם...הם צריכים לייחל לכך... אתה יכול לבקש דברים רק כל עוד אתה זוכר את עולמך...כל מי שאינו יכול למצוא את דרכו חזרה שואף, במוקדם או במאוחר, להיות קיסר." (עמ' 302-303)
הרצון לעשות טוב, להציל את הממלכה, חייב להיות חזק וממשי. אולם ברגע שמתחילים להתערבב בו פיסות אגו ויצר מלכות, שוכח האדם את עצמיותו המקורית, ומשתעבד במהרה לתאוותיו, המובילים אותו לבסוף ל"עיר הקיסרים שעבר זמנם", פח הזבל של ההיסטוריה, שאול תחתיות.
חלק ג' - "אין דבר"
כיצד יוכל אם כן בסטיאן לגלות שוב את רצונו ויצליח לחזור לעולם האמיתי? התשובה מצויה באיִן, ביכולת להבין כי הרצון הופך לרועץ - כי רצון זה היה לסיפוק מאוויו האגואיסטיים. עתה הוא מבין כי "אין דבר", ועל מנת לחזור שוב לעולם האמיתי, עליו לשכוח הכל, כולל את שמו שלו - כלומר עליו לצאת מעצמו ולוותר על כל הכוחות שהוענקו לו בממלכת פנטסיה, על מנת לגלות את רצונו העמוק ביותר. רק אם יהפוך עצמו ל"אין", יוכל לשתות ממי החיים ולחזור לעולם המציאות, והפעם כגיבור אמיתי.
בסטיאן מגיע אל "בית השינוי" המנוהל על ידי אם האימהות – המהווה מעין רחם חמים ובטוח המעניק לו את כל צרכיו, ומאפשר לו לעבור תהליך של שינוי, שכחה והפנמה, עד שהוא מצליח להבין מהי משאלתו האמיתית שתאפשר לו לחזור לעולם האנושי באמצעות שתיית "מי החיים": לאהוב – כלומר להפנות את כוחותיו החוצה, אל אביו, ואל העולם, ורק כך הוא מצליח לחזור לבסוף אל העולם האנושי, ולהתאחד באושר ואושר עם אביו.
אין סוף
"בימי המגיד ממזריטש, גר שם סוחר אחד שדעתו לא היתה נוחה מן החסידות. כל יום היה עוסק בחנותו שעות אחדות, ושאר שעות היום היה יושב בבית המדרש ולומד. פעם אחת מצא בבית המדרש שני אברכים שלא הכיר אותם. נתן להם שלום ושאל מאין הם ומה מעשיהם כאן. ענו לו שהם באו מרחוק לראות את פני המגיד וללמוד את דרכיו. מיד גמר בלבו להיכנס אף הוא אל בית המגיד. וכיוון שלא רצה להיבטל מתלמודו לא הלך עוד באותו יום אל החנות. פניו המאירות של המגיד משכו את לבו כל כך, עד שהוסיף לבוא לביתו לעתים קרובות, ולבסוף נצטרף אליו כולו. אבל מכאן ואילך סרה ממנו ההצלחה במסחרו עד שנתרושש. התאונן לפני המגיד שההצלחה הפכה לו עורף דווקא משעה שדבק בדרכיו. "הרי יודע אתה ", השיב לו המגיד, "את דברי חכמינו: הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין, ומה יעשה האיש שרוצה בשניהם?". לא ידע מה להשיב. הוסיף המגיד: "מי שרואה את עצמו כאין ועושה את עצמו לאין, נעשה רוחני, והרוחני אינו תופס מקום, ולכן יוכל להיות גם בדרום וגם בצפון כאחד". דברו פגע בלב הסוחר וקרא:"ובכן כבר נחתך גורלי!". "לא כי" השיב המגיד, "אתה הרי ברגע זה התחלת". " (על פי מרטין בובר, "אור הגנוז", ותודה לדוד על השיעור החשוב)
בדומה לבסטיאן, הסוחר מחליף את חיפושו אחר הכסף בחיפוש אחר הרוחניות, אולם זהו חיפוש נגוע, פסול, הנובע ממעמקי האגו שלו, ואז– אין קמח ואין תורה. ומה אם כן עליו לעשות בכדי להצליח לתפוש את שתיהן? עליו להפוך עצמו לאין, להשתחרר מרצונו האגואיסטי, וכך הוא יצליח לההפך לרוחני באמת.
"יש אנשים, שלא יוכלו לעולם ללכת אל פנטסיה, ואחרים שיכולים, אבל נשארים שם לתמיד. ויש רק מעטים שהולכים לפנטסיה וחוזרים משם. והם משיבים את שני העולמות לאיתנם" (עמ' 348).
שנזכה.
(ביטול האני וחזרה בתשובה – "הסיפור שאיננו נגמר" מיכאל אנדה. להרחבה: "יצירה והתגלות" שלמה גיורא שהם)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה