יום רביעי, 24 בדצמבר 2008

אל תשאירי פתק

"חיים על דלת המקרר", אליס קייפרס.

בטור הקודם, עסקנו בספרה הנפלא של רבקה מרים "פתקים", ועמדנו על הצלחתה להעביר תחושות מדוייקות ועמוקות באמצעות פתקונים קטנים ומדודים. דיברנו על כך שבין השירה והפרוזה, מכניסה רבקה מרים מיני-ז'אנר חדש שמן הצד האחד ברור וישיר, כפרוזה שאינה מתחבאת מאחורי מטאפורות מוגזמות, ומן העבר השני נושאת איכויות ועומקים ליריים.

הפעם התגלגל לידי ספר פתקים נוסף ושונה בתכלית מספרה של רבקה מרים, ויחד איתו הגיעה הזדמנות לדון מעט בשיטות התקשורת שלנו ובהשפעותיהן על חיינו.

"המדיום הוא המסר" טבע הרברט מקלוהן, מחוקרי ונביאי מהפכת התקשורת במאה ה-20, ואכן המדיום, כלומר שיטת התקשורת, הוא הקובע פעמים רבות גם את תוכנו: לא ניתן להעביר תכנים מורכבים מדי בפרסומת בת 30 שניות, ועל כן סביר יותר כי נפנה בה למכנה המשותף הנמוך ביותר של קהל היעד. לא ניתן להעביר את עמדתי האידיאולוגית-פוליטית בשתי הדקות המוקצבות לי בראיון טלוויזיוני ועל כן אתמקד במסר פשטני ולא מורכב. בפגישה ראשונה עם בחורה, הנמשכת כשעתיים בבית-קפה, אציג את הפינות המוארות שלי, ולא את כל בעיותיי וקשיי החיים המלווים אותי.

פעמים רבות שיטות תקשורת שונות אלו, חורצות את הבקעים הראשוניים והקטנים, היוצרים עם חלוף הזמן והאירועים, נקיקים עמוקים ומעניינים. דוגמא קטנה: במשרד שבו הועסקתי בעבר נהגנו לנהל את העבודה בין המדורים בשיחות על-פה פנים אל פנים. אם הוצרכת לברר עניין כלשהו עם המדור המקביל היית ניגש לשם, פונה לאדם המתאים, משוחח איתו על הנושא הנצרך, מקבל או לא מקבל את התשובה, וחוזר למשרדך. תהליך זה גזל אמנם זמן רב: עצירת העניין בו אתה עוסק כרגע, קימה מהמקום, הליכה למשרד המבוקש, חיפוש המקביל המבוקש (בהנחה שהוא לא בשירותים/הפסקה), דיבור עימו (שלעולם לא מסתכם רק בשיחה פורמלית) והליכה חזרה למשרדך. אולם שיטת תקשורת זו חיזקה את הקשרים בין המדורים השונים ושיפרה את התוצר הסופי.

שני אירועים קטנים איפשרו לי לבחון שיטה זו. האחד – בוס חדש הגיע למשרדי ובאמתחתו שיטת עבודה המבוססת על העברת דואר אלקטרוני בין העובדים. במקום לטרוח עד למקום מושבו של המקביל, שלח לו הודעה מחשבית ובה שאלתך/טענתך/בקשתך. כשהוא יראה אותה על צג המחשב שלו הוא מיד יענה לך, וכן הלאה. שיטה זו גרמה לנו לחיסכון עצום בזמן, אולם עם חלוף הזמן שנחסך, שמתי לב כי פשוט הפסקנו לדבר אחד עם השני – העבודה יועלה, אך המארג האנושי בתוך המשרד נפרם מעט, ואיתו גם נפגע התוצר. האירוע השני – שני מדורים העוסקים בתחומים נושקים שכנו זה מול זה. אולם מיקומם בבניין הוביל לכך שפתיחת דלתותיהם בו זמנית, הובילה למשב רוח עזה שהיתה מעיפה את כל הניירות במשרד. עובדה זו גרמה לכך שדלתותיהם היו סגורות, ופתיחתן עוררה תמיד טרוניה ובלגן בקרב יושבי המשרד. דלתות סגורות עושות אולי שכנים טובים, אך בטח שלא עבודה משותפת, וכך אט-אט צצו פשלות שנבעו מחוסר תיאום בין שני המדורים.

עד כאן בעניינים ארגוניים, וכעת אל התוכן:

הספר "חיים על דלת המקרר" מספר את סיפורה של משפחה קטנה ומפורקת באמצעות שיטת התקשורת היחידה המתקיימת בין אם לביתה – פתקים קטנים המושארים על דלת המקרר, ומכילים מספר מצומצם ביותר של מילים, המגלים לנו טפח אחר טפח, פירור אחר פירור, את סיפורה הכואב של המשפחה: צילם של גירושין, חוסר זוגיות, יחסי הורים-ילדים חסרים וכואבים, התבגרות ולבסוף גם התמודדות עם מחלה סופנית אצל אם המשפחה.

אבל כפי שציטטתי כבר קודם: "המדיום הוא המסר", וכדי להבין כי מדובר פה במציאות כואבת ומורכבת, לא צריך כלל תוכן כואב ומורכב, מספיקים פתקים קטנים וצבעוניים המודבקים על דלת המקרר, ומהווים את דרך התקשורת הכמעט יחידה בין אם לבתה המתבגרת. כי בעולם בו הקריירה גוזלת את שעות הערות של המבוגרים, חיי ההתבגרות לוקחים את חייהם של הנערים והנערות, כל מה שנשאר הוא לבקש שתקני: "חלב, תפוחים, בננות, אבוקדו וכו' וכו' " (עמ' 13) ". או להדגיש שוב כי: "אוהבת אותך" על כל פתק נייר קלוש בגודל כמה סנטימטרים מרובעים. כן בטח, מה שתכתבי, אנו הרי יודעים שגם אצל זוגות צעירים זה עובד רק בשבעת הימים הראשונים...

התקשורת החסכנית מצליחה אמנם להעביר בצורה מרוכזת חוויות, מתחים, רגשות, יחסי הורים-מתבגרים, ושאר צרות, אולם הבעייתיות הגדולה באמצעי תקשורת שכזה ברורה וידועה, ואף מושמת על השולחן: "אני לא מאמינה שסיפרת לי דבר כזה בפתק על דלת המקרר!" (עמ' 37).

אז בסדר, מצאנו פה נקודת זכות אחת לטובת המכשירים הסלולאריים, המאפשרים לנו לפחות תקשורת מילולית ישירה ונוחה יותר (ואולי מצאנו כאן עוד הוכחה להשתלטות המוחלטת והכבר ברורה מאליה של הסלולארי על חיינו, בעוד שבספר, שיצא בקנדה לאחרונה, עדיין הוא מוזכר כנוכח-נעדר: "למה את לא קונה סלולרי, שלפחות אוכל להתקשר אליך?" עמ' 19), אולם נדמה לי, כי כדי לכונן מערכת יחסים מלאה יותר, תקינה יותר, יש צורך ביותר מכך. יש צורך בשיחה ישירה, פה אל פה, לא בחידות, עם מלוא שפת הגוף וההבעות. יש צורך בסבלנות, בהקשבה, בהשקעת זמן, באורך רוח, במוכנות, בפתיחות. (ואף מומלץ מגע, במגבלות המותר).

דברו איתי, קיבעו פגישה, אל תסתפקו בדואר אלקטרוני, במסרון, בשיחת טלפון חטופה, או בפתק.

אני מחכה.

(יחסים בין אישיים, תקשורת, 0-120, חובה)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה