המציאות העולה על כל דימיון

"הוֹדוּ לה' כי טוב כי לעולם חסדו"

במהלך מסעי האחרון בהודו, ממנו שבתי זה לא מכבר, צף ועלה במחשבתי זכרון פגישותיי עם שני נערים הודים, וברצוני לספר לכם מעט על פגישות אלו:

פאי פטאל, גיבורו של הסר "חיי פאי" מאת פאם מרטל, הוא נער הודי, בנו של מנהל גן חיות, המוצא את עצמו על רפסודה בודדה באמצע האוקיינוס לאחר שספינתו נטרפה בים. אולם פאם איננו לבד – על הרפסודה מארחים לו לחברה גם זברה, אוראנג-אוטאנג, צבוע וטיגריס, וסיפורו של פאי הוא מיקרוקוסמוס של ההתמודדות האנושית עם הטבע – על איתניו ויצוריו השונים, עד להצלתו המופלאה.

ראם מחמד תומס, גיבורו של הספר "נער החידות ממומביי" מאת ויקאס סווארופ, (והסיפור העומד מאחורי שמותיו של הגיבור, כמו גם הסיפור העומד מאחורי אמונתו הדתית של פאי, מדגימים בצורה יפה ביותר את המורכבות הדתית של הודו, ואכמ"ל.) הוא נער אשפתות הודי, אסופי ועני, מלצר בבר, המצליח, למרבה ההפתעה, לענות על 12 השאלות בתוכנית "מי יגיע למיליארד" ולזכות בפרס הגדול.

אולם שני הנערים ההודים האלו, נתקלים בבעייתם הגדולה ביותר של אלו שמציאות חייהם עולה על כל דמיון: אף אחד לא מאמין לסיפורם. אין זה הגיוני שנער צעיר ישרוד בודד בלב ים על רפסודה קטנה בחברת טיגריס, או שמלצר עני יצליח לענות נכונה על 12 שאלות אקראיות ממגוון תחומי הידע האנושי.

בנקודה זאת, עושים שני הנערים ההודים את הדבר היחיד שביכולתם לעשות: הם מספרים את האמת.

פאי מציע לחוקרים אשר נשלחו לחקור את טביעת הספינה סיפור "הגיוני" יותר, אשר יסביר את הצלתו, וכדבריו: "אני יודע מה אתם רוצים. אתם רוצים סיפור שלא יפתיע אתכם. שיאשר את מה שאתם כבר יודעים, שלא יגרום לכם לראות גבוה יותר או רחוק יותר או אחרת. אתם רוצים סיפור שטוח. סיפור דומם. אתם רוצים עובדתיות יבשושית וחסרת להט" (עמ' 302), אולם בסופו של דבר גם החוקרים משתכנעים, בינם לבין עצמם, כי סיפורו הראשון של פאי, הוא אכן אמיתי. מטורף ככל שיהיה.

"חברו" של פאי, ראם מחמד תומס, מספר לעורכת הדין שלו את הסיפורים העומדים מאחורי התשובות שענה בתוכנית. אט-אט מתברר כי מאחורי כל תשובה ותשובה שנתן בתוכנית מסתתרת פיסת חיים מורכבת, עצובה, שמחה או סתם מעניינת, הנחרזות יחד באמצעות אהבת אדם, חמלה, מזל, ובעיקר אמת פשוטה, לכדי סיפור חיים של נער קטן, המייצג, בצורה זאת או אחרת, את המציאות המורכבת של הודו – מאמונה דתית דרך פשע ועד לסרטי בוליווד.

-----

"זה הכלל גדול, שיהיה לאדם תמיד רק מחשבה אחת בעבודת הבורא יתברך, כמו שכתוב: "והאלקים עשה שיראו מלפניו, אשר עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים", שמכח מחשבות רבות מתבלבל" (צוואת הריב"ש, פ"ד)

אז מה אני לומד משני הנערים הללו? ומה הבנתי במסע?

השיטות הרוחניות איתן נפגשתי במזרח מקדישות זמן, ריכוז ומאמצים רבים להביא את האדם לנכוח במציאות, ברגע. להיות מודע למקום בו הוא שוהה. פשוט להיות.

פעמים רבות אנו מוצאים את עצמנו "מתעוררים" פתאום, מחלומות, מהזיות. אנו לא נמצאים באמת במקום בו אנו נמצאים. אנו מדברים עם אמא בטלפון, ובו-בזמן בודקים דואר-אלקטרוני במחשב: "אה, אז מה אמרת?". אנו מתפללים, אך בה בעת חושבים על יום העבודה העומד בפתחנו ואז לפתע מתעוררים: "אמרתי "ותן טל ומטר לברכה"?", ושוב מוצאים את עצמנו במשחק "סולמות ונחשים" של הלכות טעות וחזרה בתפילה.

חמור מכך, אנו חוטאים לעיתים באמירות כגון: "אם הייתי המנהל/המפקד/ראש הממשלה הייתי עושה...", בעוד אנו כלל לא מצליחים למלא את תפקידנו אנו.

פעמים רבות נוח לנו להיות בדמיוננו במקום אחר, לברוח, בעוד שבפועל אנו לא מצליחים להיות במקומנו אנו. אנו נמצאים בדמיון, לא במציאות.

----

בטרם יצאתי למסע, לפני כחודשיים, כתבתי בטור זה את השורות הבאות, בעקבות ספרו של ד"ר אליעזר מלכיאל "מסע אל הסוד":

"מסעו של ר' נחמן הוא מסע אל ה-מעֵבר. אדם השרוי במקום מסוים, פיזי או נפשי, עלול להיכנס לקיבעון, והקיבעון עלול לדרדר אותו מטה. המסע מורה על כך שניתן לצאת, ניתן להשתנות, ניתן להתקדם. אתה אינך מי שאתה חושב שאתה עכשיו – אתה יכול להשתנות, אתה יכול לגדול, אתה יכול לצאת מהמקום הזה. הקיבעון שולח אותנו להגדרות: "אני לא יכול ל..." , "אני X". המסע משחרר את ההגדרות. אף אחד לא מכיר אותנו, אנחנו יכולים להיות אחרת לגמרי, ומרגע שההכרה הזאת מפעמת בנו, אנחנו כבר אחרים, התקדמנו בדרך. וכשנחזור הביתה, נחזור לאותו הבית, אבל נהיה שונים, פתוחים יותר לאפשרות שלנו להיות אחרים...האוצר איננו נמצא "שם" – מתחת לגשר בפראג, הוא נמצא "כאן", בבית, אבל לעיתים כדי לחשוף אותו, צריך לנסוע ל"שם" - להכיר בכך שיש "שם", שיש "מעֵבר", שיש סוד, שאנחנו הננו יותר ממה שאנחנו נראים לעצמנו."

בעקבות המסע, ברצוני לנסות ולהציע נקודת מבט מעט שונה, בעזרתם של שני הנערים ההודים:

סיפוריהם של פאי וראם מרשימים כל-כך, דווקא משום שהם מוכנים להיות מי שהם, לעמוד מאחורי דבריהם, לספר את סיפורם.

אמנם סיפורים אלו נראים לנו כבדויים, אולם כל אחד ואחד מאיתנו יכול לספר על מציאות - מפגשים, דייטים, ניסים ויתר מקרים וצירופיהם, שאם יכתבו בצורה פשוטה יחשבו להזויים, ולכן הם יאלצו להיכנס לכליה של הפרוזה. המציאות עולה על כל דמיון.

יתרה מכך, המציאות עולה על כל דמיון, בכך שפאי וראם לא חיים בתוך דמיון, בתוך משאלה: "אני רוצה להיות x ולא y". הם y, זהו סיפור חייהם, וזה בסדר, ודווקא סיפור חייהם כפי שהתרחש, מוביל לזכייה בפרס הגדול. והפרס הגדול איננו רק מיליארד רופי, הוא גדול הרבה יותר – הפרס הוא פשוט להיות אתה.

אין בדברים אלו משום ביטולם של החלומות והשאיפות החשובים מאין-כמותם להתפתחות ולהתקדמות, השאלה היא – האם נשכיל להפריד בין החלומות והפנטזיות לבין מקומנו האמיתי במציאות? האם נצליח להיות אנחנו כפי שאנחנו? האם נצליח פשוט להיות?.

בין העונים נכונה תוגרל כוס צ'אי.

(להיות. גילאים 0-120. "חיי פאי" - פאם מרטל, "נער החידות ממומביי" - ויקאס סווארופ, "צוואת הריב"ש" - ר' ישראל בעל שם טוב, הודו)