תולדות האהבה

"רק מילה טובה, או שתיים, לא יותר מזה, עושה לי משהו טוב" (יעקב גלעד)

"תולדות האהבה" ניקול קראוס

"היה היה ילד שאהב ילדה, וצחוקה היה שאלה שרצה להמשיך לענות לה כל ימי חייו. כשהיו בן עשר ביקש ממנה להנשא לו. כשהיו בני אחת-עשרה נשק לה לראשונה. כשהיו בני שלוש-עשרה התגלע ביניהם ריב ושלושה שבועות לא דיברו ביניהם. אהבתם היתה סוד שלא גילו לאיש. הוא הבטיח לה שלא יאהב נערה אחרת עד יום מותו. ואם אני אמות?היא שאלה. גם אז, הוא אמר.

היה היה ילד שאהב ילדה שאבא שלה היה נבון דיו כדי לקבץ את כל הזלוטי שהיו לו ולשלוח את הצעירה בבנותיו לאמריקה. בתחילה היא סירבה לנסוע, אבל גם הילד היה חכם דיו כדי להתעקש, נשבע בחייו שירוויח כסף וימצא דרך לבוא בעקבותיה. ועל כן היא נסעה. הוא מצא עבודה בעיר הסמוכה, כשרת בבית-חולים. בלילה ישב וכתב את ספרו. הוא שלח לה מכתב שלתוכו העתיק אחד-עשר פרקים בכתב יד זעיר. הוא אפילו לא היה בטוח שהמכתב יגיע ליעדו." (עמ' 15-16)

הספר "תולדות האהבה" של ניקול קראוס, הוא סיפורו של אותו ילד, שגדל והפך לזקן הנאבק לחיות את מעט החיים שנותרו לו. הוא גם סיפורו של ספרו של אותו ילד– "תולדות האהבה", שכל דמות נשית המופיעה בו קרויה בשמה של אהובתו - אלמה, ואשר סיפור פרסומו מגלם בתוכו קנאת סופרים גדולה, לצד סיפור אהבה נוסף. והוא גם סיפורה של משפחה אחרת לגמרי המורכבת מאלמנה, נערה מתבגרת וצדיק נסתר, אשר קורותיה שלובות – לטוב ולרע – בספר "תולדות האהבה".

תוך כדי דרכו עובר הספר בשואה, בזקנה, באובדן, במאבק לחיים, ביהדות ארה"ב, בהתבגרות, בסיפור שמאחורי הסיפור, והכל במין שלווה והשלמה גדולה, הנוצרת ממרחק השנים:

"עכשיו, כשחיי שלי כבר כמעט בסופם, אני יכול לומר שהדבר שהכי הדהים אותי בנוגע לחיים הוא טווח היכולת להשתנות. יום אחד אתה אדם ולמחרת אומרים לך שאתה כלב. בהתחלה קשה לשאת את זה, אבל כעבור זמן מה אתה לומד לא לראות בזה אובדן. יש אפילו רגע שבו אתה נלהב לגלות כמה מעט צריך להישאר על כנו כדי שתוכל להתמיד במאמץ המכוּנה, באין מילה טובה יותר, להיות אדם." (עמ' 252)

אבל יותר מכל אלו, הספר מנסה לספר את תולדותיה של האהבה, כפי שכותב אותה הילד שגדל לאהובתו הנמצאת באמריקה, ועיון קצר בתולדות אלו יעזור לנו אולי לחדד מעט את הקשרים, הבעייתיים לעיתים, שבין האהבה למילים.

"יתכן שהאשה הראשונה היתה חוה, אבל הנערה הראשונה תמיד תהיה אלמה" (עמ' 63) נפתח הספר, ומכאן נמשכים להם: "עידן הדממה", "עידן הזכוכית", "לידת הרגש" ו"עידן החוט", המציינים פרקים חשובים בהתפתחות האהבה האנושית. כך למשל מתוארת בפרק "עידן הדממה" התקופה בה דיברו האנשים רק באמצעות מחוות בידיהם:

"לפעמים היו אי-ההבנות הללו רצויות אפילו, מאחר והעניקו לאנשים סיבה לומר, סלח לי, רק גירדתי באף. מובן שברור לי שאף פעם לא שגיתי כשאהבתי אותך." (עמ' 80)

ובפרק "עידן החוט" מתואר הקושי שבהגעת המילים ליעדיהן:

"מילים רבות כל כך הולכות לאיבוד. הן יוצאות מהפה ומאבדות את אומץ לבן, תועות בלי מטרה עד שלבסוף הן נגרפות אל התעלה כמו עלים מתים. בימים גשומים אפשר לשמוע אותן שוטפות במקהלה: הייתיבחורהיפהפייהבבקשהאלתלכיגםאנימאמיןשהגוףשליעשוימזכוכיתאףפעםלאאהבתיאףאחד אנירואהבעצמיאישמצחיקסלחלי...

היתה תקופה שבה לא היה זה נדיר להשתמש בחוט כדי להנחות מילים שהיו עלולות למעוד בדרכן ליעדיהן...כשהעולם גדל, ולא היה די חוט כדי לדאוג שהדברים שאנשים רוצים לומר לא ייעלמו בנבכי המרחק העצום, הומצא הטלפון.

לפעמים אף חוט אינו ארוך דיו כדי לומר את הדברים שצריכים להיאמר. במקרים כאלה, יהיה טבעו של החוט אשר יהיה, כל שביכולתו לעשות הוא להוליך את שתיקתו של האדם." (עמ' 122-123).

נדמה, כי ככל שהספר מעמיק לחדור לנבכיה וקורותיה של האהבה, מתברר יותר ויותר שהמילים אינן מספיקות: הן הולכות לאיבוד בדרך, הן אינן נאמרות, הן נכתבות ונשלחות – אך לא תמיד מצליחות לעורר את האהבה. נראה כי לעיתים דווקא עודף המלל, הוא זה המורה על הבעייתיות הגדולה שבתיאור תולדותיה של האהבה.

ובשיאו של הספר, בהתממשותו של סיפור האהבה, מורכב ומסובך ככל שיהיה, מסתבר לנו כי מילים כבר אינן יכולות להיאמר, והאהבה מובעת באמצעות שתי טפיחות על השכם. וכפי שכותב הסופר בעצמו: "לאחוז ידיים, למשל, זו דרך לזכור את התחושה של לא לומר דבר יחד" (עמ' 81).

אולם, אל דאגה, אין בכוונתי כאן, בטור המוקדש לספרות, לבטל את כוחן של המילים. ומעדות אישית אף אומר, כי בכוחו של סיפור האהבה הכה-יפה המתואר בספר, לעורר ולהזיז משהו גם בלב שבור, ואפילו לעורר מחדש את הכתיבה. כי הרי מי שאינו חש אהבה, וכותב מליבו, לא יוכל לעולם להגיע לליבותיהם של קוראיו.
וכפי שמסכם הספר:

"באמת, אין הרבה מה לומר.

הוא היה סופר גדול.

הוא התאהב.

אלה היו חייו."

(תולדות האהבה, גילאים 0-120)