לפעמים לא ניתן להסביר את התחושה שסיפור יוצר בך במילים, בטור עיתונאי. לא ניתן לתאר את הנקודה הקטנה והמדוייקת הזאת שבה הוא הפך ממילים על דף, לחריץ בנשמה. לא ניתן להעביר אותה למסגרת מסודרת של התחלה, אמצע וסוף + נימה ביקורתית. לעיתים צריך לשתוק, לפעמים לצעוק, לכתוב הפוך, לקרוע, לקרוא שוב. לעיתים צריך לכתוב שיר.
אנא בְּרוֹךְ, לא בְּכּוֹחַ
אנא במוח
באהבה
בחסד
ברחמים
בלי מסמרים
שֶׁיֵקַבְּעוּ אלינו את האמונה
ידינו כבר מדממות
נשרטות במאמציהן להחזיק אותך
לבל נברח
אנא בְּרוֹךְ, לא בְּכּוֹחַ
אנא בנוח
בחיבוק
בנשיקה
לא רק בצעקה
גרוננו לוחש
לחישות אהבהבים מפתות
קַבְּלֵם נורא
אנא בְּרוֹךְ
בחמלה
בברכה
שיצאו מתוך סדקי מעטה החוסן והגאוה שלך
תפסיק להיות גיבור
אבא קדוש
נדרוש יחודך גם אם תהיה קצת יותר
אמא
נזכיר קדושתך, בלילות
ובעת שערי רחמים נפתחים
בין השמשות
גלה לנו מעט מתעלומותיך
יודע
יותר מכך לא נבקש
ברוך
לעולם ועד.
(“אנא בכח" – ר' נחוניא בן הקנה. "בואי הרוח" - הרב חיים סבתו. ביצוע מחודש ל"אנא בכח" בתוך: “שמים וארץ” - עובדיה חממה. “כח” - חביבה פדיה בתוך “מתיבה סתומה” וכן: http://havivapedaya.com)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה