"ובמקום לנסות / האגם קפוא / מחליקים / על הקרח / ונופלים" (אייל אבן צור וחן קליין)
"התפסן בשדה השיפון" - ג' ד' סלינג'ר.
שלוש פעמים בחיי כבר ניסיתי לקרוא ולאהוב את הספר הזה:
הניסיון הראשון היה בגיל 12, בעודי עומד על מפתנו של גיל ההתבגרות: "תקרא את הספר הזה. הוא אחד הספרים הכי חשובים ופופולאריים שנכתבו." אז פתחתי אותו, וניסיתי לקרוא אותו, ולא נהניתי, ולא הצלחתי לסיים אותו.
הניסיון השני היה בעיצומן של חגיגות ההורמונים והחצ'קונים של גיל 17: "עדיין לא קראת את "התפסן"? זה ספר ההתבגרות הכי חשוב שנכתב. וחוץ מזה אפילו הרוצח של ג'ון לנון קרא אותו לפני שירה בו". אז ניסיתי לקרוא שוב, בתור שומע נלהב של הביטלס, והפעם הצלחתי לסיים אותו, ולא הבנתי מה מקור ההתלהבות.
הניסיון השלישי היה כבר בגיל 23, בשלהי גיל ההתבגרות: "לא יכול להיות שלא אהבת את התפסן. הרי אתה מבין קצת בספרות, וזאת אחת מיצירות המופת. אתה חייב לקרוא אותו שוב. ואולי עכשיו אחרי שתסתכל על גיל ההתבגרות מלמעלה תוכל להתחבר אליו יותר". אז קראתי אותו שוב, מכריכה לכריכה, ועדיין לא הבנתי מה פשר ההתרגשות ממנו.
טוב, בואו נסייג את זה קצת. אני מסוגל להבין את ההזדהות שמעורר גיבור הספר המתבגר, המנוכר, בעל המשפחה השקופה והנטיות האובדניות, בקרב כל בני הנוער שקוראים אותו. סיפור 3 ימי מסעו של הנער מבית הספר ממנו הוא מסולק אל עבר ביתו בניו יורק (ואישפוזו בבית חולים פסיכיאטרי), מהווים לדעת רוב מוחלט של קוראים ומבקרים את אחד התיאורים המוצלחים ביותר בספרות העולם של מסע התבגרות. אולם מה לעשות, והנני, העני ממעש, אינני יכול להעיד כי נהניתי מקריאת ספר זה.
והנה, חלפו עברו השנים, התבגרנו מאז והרבה ספרים זרמו להם בין ידי ותחת עיני, אבל פתע, צץ לו העבר, ושלח סימנים של התבגרות שחשבתי כי כבר עברה מעולמי, בדמות: התאהבות, פצעון מציק בעורף והפצרה רביעית לקרוא את "התפסן", כשאליה מצורף גם שוחד סמוי: "תוכל אפילו לכתוב עליו טור...". ובדיוק בנקודה זאת אני ניצב בפני אחת מההתלבטויות הגדולות ביותר העומדות בפניו של כל קורא ספרים מצוי:
על השולחן ניצבים שני ספרים: "התפסן", בוהק אלי בכריכתו הכחולה-צהובה, אוצר בחובו סיפור התבגרות טיפוסי, שאלות הרות גורל ("לאן עפים הברווזים כשהאגם קפוא?") ובעיקר הילה מיתית, אולם בצד זה הוא מחביא גם מאמצים בלתי-נלאים של קריאה חוזרת, ובעיקר שלוש אכזבות רצופות. מולו עומד ספר אחר, אלמוני עדיין, טרם קראתי אותו או אחד מאחיו למשפחת הסופר, ובתוכו מתחבאת הפתעה או אכזבה או סתם.
מה לעשות? האם לתת לספר הנושן עוד סיכוי אחרון בטרם ייזרק סופית לערימת הספרים שלא אקרא יותר לעולם ולא אמליץ עליהם לחבריי? או שמא ניסיון אחרון זה, יציל ספר זה מתהום חוסר ההנאה, ויהיה שקול למאמץ שהיה כרוך בקריאת 200 העמודים האמצעיים של ספרו האדיר של עמוס עוז, שהפך אותו מ"סיפור על חושך ושיעמום" ל"סיפור על אהבה וחושך"?.
אכן התלבטות קשה, המלווה אותנו בכל אשר נפנה: האם לתת עוד סיכוי לעבר, לדברים המוכרים אך לעיתים מאכזבים: להמשיך לנסות את הבחורה אשר מסרבת פעם אחר פעם? להמשיך לשלוח למקום העבודה הרצוי את קורות החיים לאחר שכבר נדחו פעמיים? להתאמץ כל-כך? להתעקש? או שמא, במצב עניינים שכזה, עלינו לפנות אל עבר העתיד הלא מוכר: לאישה חדשה, שלעולם לא תוכל להיות האישה הראשונה שהתאהבת בה, אבל אולי תוכל להיות האישה הראשונה (וגם האחרונה) שהתחתנת איתה. ללכת אל מקום עבודה חדש, שלא תואם את חלומך הראשון, אך יכול אולי להתגשם?.
בתור מתבגר, זוכר אני את עצמי קורא בסיזיפיות גדולה ותוך התעלמות מסבל רב קלאסיקות משמימות, ואלפי עמודים של תיאורים מיותרים, בניסיון להתחבר ולהבין את עולמם של המבוגרים. יתרה מכך, כפולני מצוי, עם אישיות של אמא טיפוסית, גם היום אינני מצליח כמעט שלא לראות סרטים משעממים עד הסוף (הרי שילמנו על זה), או לא לסיים מנת פלאפל, שמנונית ככל שתהיה, עד הצ'יפס האחרון.
אבל הפעם, ועם כל הכבוד לעבודה קשה, לעקשנות ולהזדמנויות חוזרות, החלטתי לשאת את ידי לעבר הספר החדש, ולפתוח בדף חדש ולא מוכר. ואולי ויתור זה על עקשנות בלתי-מתפשרת, הוא סימן אמיתי של בגרות והפנמת הספר, ואם זהו אכן המצב, הרי שבאמת אין טעם לקרוא שוב את הספר, ואפשר להמשיך אל העתיד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה