"הסכת ושמע ישראל – הס ואחר-כך כתת" (ברכות ס”ג:)
"הכתיתה וההריסה על ידי כלי זיינה של ההתנגדות והביקורת, ראויה לצאת רק אחרי הידיעה העמוקה והברורה הנקנית רק בסבל ועמל רב" (הרב קוק, מאמרי הראי”ה, “כיצד מבקרין”).
טבעם של מדורי ביקורת לנוע בין מטר תשבחות והלל לכותב הנפלא המהווה תגלית חדשה בנוף הכותבים בארץ, לבין נעיצת שיניים ארסיות בגוף ספר שהינו אכזבה רבתי לקורא המצפה, וכתיתה, במחי טור אחד, של עבודה רבת שנים ונשמה.
טבעה של ביקורת לבוא מבחוץ, ואני, אני מנסה להשאר בפנים.
בטור זה רצוני לבקר במקומות חדשים וישנים. בספרים, אנשים, רעיונות, ובכל אתר שיציע לי מעט אמונה, תרבות, יראת ה', הנאה, מחשבה, הגות ועדיף גם אוכל.
קודם כל לבקר, לבחון, לראות, להקשיב, ואחר-כך, במקרה הצורך, גם לבקר, להעיר, לעורר, לחקור, לחַקֵר.
והכל כיד הדמיון והמציאות הפרועה והטובה.
ברוכים הבאים לביקור הראשון בסדרה.
ביקור(ת) בית
ליוסף, ולכל המשפחה.
הפעם אני רוצה לחזור הביתה, לבקר, לבקר, הרי משם הכל התחיל, ושם הכל יגמר.
זה לא יהיה אובייקטיבי הפעם, זה הרי הבית שלי, המשפחה שלי, ובעל הבית...נו, אתם כבר יודעים לבד.
לבקר בית, זה לא כמו לבקר מסעדה. זה לא כמו לבקר סרט, או מדינה, או מופע, או אדם חולה, או ספר, או הצגה, או חבר ישן.
כי בית הוא כל הדברים האלו יחד, וקצת מעבר.
אני חוזר לבקר בבית.
השנה קל לי להסביר את התחושה שלי כשאני מגיע לפרשת השבוע. "תארו לכם”, אני אומר לכל הילדים הקטנים טרוטי העיניים שסביבי, לכל חבריי הבוגרים שלא יצאו מהבית בשבוע האחרון, לכל האנשים הבוגרים שהזניחו את ילדיהם לטובת ילד אחר, "שקיבלתם לידיכם את "הארי פוטר" האחרון”, עיניהם נוצצות, פיהם שוב מתמלא רוק, “ואתם פותחים אותו אט-אט, מלטפים באצבעותיכם את הכריכה הצבעונית, ממששים את הדפים" ואני רואה אותם עוצמים עיניהם, חוזרים שוב לאותם רגעים קסומים שחוו אך לפני מספר שבועות, “ואז אתם מתחילים לצלול לקריאה, מחכים לראות מה נסגר עם הילד הקטן, עם הג'ינג'ית החמודה ויתר התפלצות שמלוות אותם”. ובשלב הזה, כשראשיהם מתנדנדים מעלה מטה בספק תפילה, ספק טראנס, ספק התחושה הזאת כשטעמת לראשונה טעמה של גלידת בן-אנד-ג'ריס "וניל כמו שהוא אמור להיות", מול פרצופי הנדהם והתמהּ, אני חוזר שוב למקום בו הפסקתי בשבוע שעבר, מנסה להתעלם לרגע מהפרומואים שקיבלתי בשבת בצהרים, ובשני וחמישי, ופותח את החומש:
"ואני בבואי מחרן, מתה עלי רחל בדרך, בעוד כברת דרך לבוא אפרתה, ואקברה שם בדרך אפרת, היא בית לחם".
הנה אני עומד בפינת החדר, רואה את סבא, כסוף, קמוט, מתאמץ לשבת על המיטה, לשכנע את בנו.
והנה מן המילים עולה סבא, בא מחרן, שבע עבודה ומאבק, עייף מרמאות, עמוס צאן ומשפחה, חרד ממלחמת אחים קריבה.
הנה אשה אהובה מתה, באמת אהובה, היתה כזאת ונשארה, ולא אני שלחתיך להמכר בני, ולא ידעתי שכך יעוללו לך אחיך, ולא סתם קברתיה בדרך, ולא הבאתיה לקברי משפחתי.
כי יש כאלה שנשארים בדרך, יש כאלה שלא צריכים להגיע, שלא צריכים להיות שם אלא להישאר בכאן. לא כי הם לא ראויים, לא תמיד כי חטאו, אלא כי זה מקומם.
כי גם אנחנו עוד לא הגענו. כי אני, מקומי איננו כאן, אלא שם בארץ, קבור אותי עם אבותי. ואתם, עוד פקוד יפקוד, ועוד תעלו ותיכנסו ותכבשו ותרדו ותצאו ותחזרו ותחרבו ותחזרו ותגלו ותחזרו ותבנו ותהרסו ותיגאלו.
ובכל אותה עת, תעמוד אמא בשער, תלטף, תבכה, תתפלל, תזכיר,
שאמנם יש אנשים שאינם מגיעים, שנשארים שם, אבל הרי יודע אתה יוסף, שהוא שם למעלה מסדר הכל, ושולח אותנו למקומות בהם אנו צריכים להיות.
ואבא משפיל מבטו, משחק ברגלו על הקרקע, כן, אני יודע אבא.
ופה אני חוזר לשבת מול החומש הפתוח, וחושב שאולי הרגע הקטן הזה של השלמה, בתוך כל השתי וערב המשפחתי המתוסבך הזה, החורז את הספר באהבה ושנאה, מאבק והשלמה, חיים ומוות, ברכה וקללה, אחווה ורעות, מאותת לי, שעם כל ביקורת, המקרא, על המשפחה, על מעשיו של סבא עם אחיו, על יחסו של אבא לבכוריו, על העדפתו את יוסף, על מכירת יוסף בידי אחיו, על הצער שגרמו לאביהם, על התנהגות ראובן, על יחסו של יוסף לאחיו, על חשדם של האחים ביוסף,
שמספיק לפעמים ביקור קטן, כמה שורות, קצת ריחות, טיפת טעם נושן, נשיקה על הלחי, דמי-כיס, סיפור נשכח, שמזכירים, שמשפחה זה לא משהו שמחליפים.
(פרשת “ויחי”, שבת, 7:00-10:00, בית הכנסת הקרוב למקום מגוריכם, לגילאים 3-120, חינם).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה