"מה אתם יודעים איך לשמוח מתוך מרה שחורה? אני אספר לכם איך פעם אחת היו שמחים" (ר' נחמן מברסלב, הפתיחה ל"מעשה משבעה קבצנים" עפ"י חיי מוהר"ן)
מעשה משבעה קבצנים הוא הסיפור הגדול האחרון שר' נחמן מספר. קצת לפני מותו הוא פותח בסיפור מתוחכם ומורכב, הבנוי כפיסות סיפורים בתוך סיפור מסגרת הנמצא בתוך סיפור מסגרת נוסף. [וכמובן שאחד הנושאים של סיפור כה מורכב ומתוחכם יהיה חתונה – שהרי, מה יותר מסובך ומורכב ממנה?}.
החתונה בסיפור היא חתונתם של שני ילדים – בן ובת – שאבדו ביער, במנוסה הגדולה שאחזה במדינה בה בן המלך איבד את מלכותו בגלל שנסחף אל החוכמות [זהו סיפור המסגרת הראשון ובו דווקא לא ניגע]. כשבני הזוג הסתובבו ביער הגיעו שבעה קבצנים בעלי מום ודאגו להם, ועתה, בכל יום ויום משבעת ימי המשתה של הזוג הצעיר מגיע קבצן אחד, מספר את סיפורו, ומעניק להם את תכונתו הייחודית. תכונה ייחודית זו נראית במבט ראשון כפגם גדול (חירשות, עיוורות, גיבנת, עקימות צוואר וכד'), אולם מתגלית, על ידי סיפוריהם של הקבצנים, כייצוג של היכולת הטובה ביותר לתקן את המציאות האנושית הפגומה. המתנה אשר מעניק כל קבצן וקבצן לזוג הילדים, היא תכונה זו בדיוק, וכל קבצן מעניק את תכונתו הייחודית לילדים כמתנת חתונה: "ועתה אני נותן לכם זאת במתנה גמורה לדרשה - שתהיו כמוני." כך מעניק הקבצן הגיבן לילדים את היכולת ליצור מעט המחזיק את המרובה, והקבצן עקום הצוואר מעניק להם את היכולת להפיק מגרונם את הצלילים המדוייקים ביותר, וכו' וכו'.
רבים דנו כבר בסיפור זה, המהווה ללא צל של ספק את פסגת יצירתו הספרותית של ר' נחמן, ורבים כבר הראו את ההקשרים השונים שלו: הקשר בין הקבצנים לשבעת האושפיזין, הרקע הקבלי, תפיסת החוכמה ולהבדיל תפיסת הצדיק אצל ר' נחמן, וכהנה וכהנה, אולם ברצוני להתייחס מעט, כיאה לטור סיום, לסופו של הסיפור, או ליתר דיוק, לאין-סופו של הסיפור.
---
הקבצן האחרון הוא הקבצן קטוע-הרגליים, ומתנתו הצפויה, בהמשך למתנותיהם של יתר הקבצנים, היא המתנה הראויה ביותר לחתונה – ריקוד.
אולם הקבצן הזה לא מגיע לחתונה. מיד לאחר סיפורו של הקבצן השישי אומר ר' נתן: "גמר המעשה, הינו מה שהיה ביום השביעי, הינו ענין הקבצן שהיה בלא רגלים, וגם סיום התחלת המעשה מעניין המלך הנ"ל, לא זכינו לשמעה. ואמר [ר' נחמן] שלא יספרה עוד, והוא הפסד גדול, כי לא נזכה לשמעה עוד עד שיבוא משיח במהרה בימינו אמן".
מקובל לראות את הקבצן השביעי כמסמל את דוד המלך – המכרכר ומפזז לפני ארון ברית ה', ומכך מובן כי הקבצן השביעי מסמל את המשיח, ואת ריקוד הגאולה ("אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן" תענית לא.), ומכאן גם מובן מדוע אין ר' נחמן מספר את סיפורו – לא ניתן לספר את סיפורו של המשיח בטרם הגיע.
אולם בנקודה זו טמון לדעתי גם מסר נוסף: סוף הסיפור איננו תלוי בכותב, בסופר, צדיק ומתוחכם ככל שיהיה. סוף הסיפור תלוי בקוראים ובמעשיהם. הם אלו הנשארים במתח הגדול של סיפור בלי סוף. ורק אם הם ישכילו לתקן את מעשיהם, ללמוד מהקבצנים אילו קולות להשמיע, איך ליצור מעט שיחזיק את המרובה וכו', אז יוכלו הם בעצמם לכתוב את סוף הסיפור, ליצור את סיפורה של הגאולה.
---
זהו הטור האחרון במסגרת זו. במהלך השנה האחרונה השתדלתי לכתוב על ספרים שטבעו בי את חותמם, ושהרגשתי כי ניתן להפיק מהם משמעות כלשהי לחיינו כעובדי ה' במציאות של עולמנו זה.
אולם, כפי שכתבתי לפני מספר שורות, מקומו של הסופר, כותב הטור, הוא מקום שולי בהירארכיה של עולם הסיפור, ומבחנו של הטור הוא האם הוא הצליח לגרום לכם הקוראים, להכניס, ולו לרגע קט, את ראשכם אל תוך הסיפור, ולנסות לקחת משהו ממנו אל סיפור חייכם.
---
אז מה אני מאחל לנו, בסופו של הטור ובתחילתו של הסיפור החדש?
פשוט. שנהיה כמונו.
