ומוּתָר, ומוּתָר לאהוב

"כִּי-הִנֵּה הַסְּתָו, עָבָר; הַגֶּשֶׁם, חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ; וְקוֹל הַתּוֹר, נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ; קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי, וּלְכִי-לָךְ." (שיר השירים ב', י"א-י"ג)
"יש אלוקים" – קארין ארד.
"אהבה ומצוות אחרות" בעריכת אסתי דמתי ועדי גרסיאל.
האביב המבצבץ מושך אותי לכתוב על אהבה, אולם, מה אעשה, והמין היפה מושך אותי לא פעם לכתוב גם על אכזבה. מה אעשה אפוא? התחבטתי רבות בשאלה זאת, והתשובה הרי היא לפניכם:
רומן הרפרוף-טיסה-עקרות-בית-נואשות "יש אלוקים", הפתיע אותי במקצת, וזאת משתי סיבות:
א. על אף שמו הרי שלא מצאתי בו את אלוקים (וחיפשתי אותו שם לפחות פעמיים), ונראה לי כי אילו אלוקים, או מי משלוחיו הקרובים עלי אדמות, היה טורח להציץ בו, הוא היה מחפש את החלון הקרוב להשליך את הספר או לחלופין את עצמו, ממנו.
ב. מצאתי בו אהבה. אהבה לא פשוטה, מסוכסכת לפעמים, בועטת מדי פעם, בוטה, אבל בכל זאת אהבה. כזאת שנובעת מתוך החוסר הגדול. אהבה של אשה שיודעת כי היא עומדת למות, ונאבקת בכוחותיה האחרונים לשמר את אהובהּ, ואת חבריה הקרובים ואהבתם, שכן:
"לסרטן הספציפי שלי יש סיבות. למעשה סיבה אחת שכוללת בתוכה את כל הסיבות – אהבה, ואני מדברת על האהבה הבסיסית, העצמית, שאותה אנו לומדים לספק לעצמנו דרך ההורים שלנו בשנים הראשונות לחיינו, ואחר כך דרך בני-זוג. תמיד יש טרנספורמטור, מישהו שמעביר את האהבה שמסתובבת באוויר מן המקום שהיא מעופפת בו לתוך הלב שלנו. אני לא מכירה אף אחד שיכול לתחזק את האהבה שלו לעצמו, לבדו, בלי מעביר אנושי. אין אהבה טוטאלית, אהבה נקייה. אנחנו אוהבים את עצמנו כל הזמן, לפחות מנסים, דרך אנשים אחרים. אולי זאת הטרגדיה האנושית הכי גדולה. התלות שיש לנו במעבירים שלנו, חוסר היכולת שלנו לספק אהבה הוא קריטי יותר ממה אי פעם שחשב איזה פסיכואנליטיקאי. אנחנו מחקים כמו קופים את כמה שאנשים אוהבים אותנו, רואים את עצמנו במראה שהם מספקים לנו, ולפי הנתונים האלה, ואלה בלבד, אנחנו לומדים לאהוב את עצמנו במראה שהם מספקים לנו, אנחנו לומדים לאהוב את עצמנו, לאמוד את ערכנו...אין לנו תפיסה אמיתית של עצמנו...הכי גרוע הוא שאנחנו לומדים לפי האהבה שאנחנו מקבלים מבחוץ לא רק כמה לאהוב את עצמנו, אלא באלה תנאים..." (עמוד 21).
לא אלאה אתכם בכל נפתלות העלילה, ואסתפק רק באמירה כי כמו במקרים רבים אחרים, דווקא היעדרה של האהבה, והחיפוש הנואש אחריה בבוץ של החיים (החילוניים והיצריים, הוסיף הצד הבייני"שי שלי בביקורת מלאה יראת שמיים ומהולה בתחושת גועל עמוקה מתיאורים מסוימים בספר), מעלים אותה בחדות מופגנת אל פני השטח והדף.
-------

בניסיון נוסף לחפש אחר אהבה, קצת יותר צנועה, פתחתי בתקווה רבה את קובץ הסיפורים הקצרים החדש "אהבה ומצוות אחרות", המאגד אל תוכו חלק משפע היצירה הדתית הרעננה של השנים האחרונות.
חיפשתי וחיפשתי, קראתי וקראתי, ולאכזבתי הרבה מצאתי בו מעט מאוד אהבה.
אמנם מצאתי בו סיפורים נהדרים, על עולמם של המוגבלים ("גן עדן של שוטים", "חמישה בלונים"), על אומנות הכתיבה והסיפור ("מעשיות דערציילין"), סאטירה מושחזת ("קלפים") ועדינה ("מאות מתנחלים הפגינו"). מצאתי בו לא מעט סוציולוגיה מגזרית ("מאות מתנחלים הפגינו" – על הסטיגמטיות המגזרית, "קוראות דרור לעצמן" על ההתחלנות, "ממעמקים" על החפיפניקיות הדתית, "הקפות" על עולמם של החוזרים בתשובה) אבל בסיכומו של דבר, כל אלו הינן מצוות אחרות, ואהבה מה תהא עליה? יבואו סיפורים מוצלחים ועדינים כמו "הקפות", "חרדל", וגם "גשרים", ויתנו מעט תוקף לשמו של הספר (בכמות, בכמות. באיכות הם נותנים תוקף רב).

אז מה היה לנו כאן אם כן?
ספר בשם "יש אלוקים" שאין בו אלוקים אך יש בו מעט אהבה, וספר בשם "אהבה ומצוות אחרות" שאלוקים אמנם יש לו, אך אהבה בו מעט. אהבות ואכזבות. אכזבות ואהבות. ומה נעשה אנחנו בשעת האביב, עת הפרחים פורחים, העצים מלבלבים והלבבות כמהים?
יבוא הרב קוק, נביא הספרות היהודית המתחדשת, ויסייע בידינו:
"הנשמה בפנימיותה מרגשת היא שאמונה, יראה, ואהבה, מיסודם הנם פונים רק אל העניין האלקי, וכל מה שישנם מדות הללו כלפי עניינים זולתיים [אחרים, בין אדם לחברו] אינם כי-אם ע"י איזו הארה של הניצוץ האלקי המגיע שמה." (הרב קוק, מידות הראי"ה, אמונה, פסקה ב').

אומר הרב קוק כי כל יסודות הקשר האישי והבין-זוגי – אמונה, יראה ואהבה – הבאים לידי ביטוי בחיינו היום-יומיים, הינן רק השתקפויות של יסודות אלו ביחסינו אל האלוקים, ומניסיוננו לדבוק בו בדרכים אלו. למה מסר זה כל-כך חשוב? נראה לי כי הספר "יש אלוקים" (בשמו הפרדוקסלי) מספק לנו את התשובה הניצחת לכך, כפי שכבר ציטטתי קודם:
"אנחנו מחקים כמו קופים את כמה שאנשים אוהבים אותנו, רואים את עצמנו במראה שהם מספקים לנו, ולפי הנתונים האלה, ואלה בלבד, אנחנו לומדים לאהוב את עצמנו במראה שהם מספקים לנו, אנחנו לומדים לאהוב את עצמנו, לאמוד את ערכנו...אין לנו תפיסה אמיתית של עצמנו...הכי גרוע הוא שאנחנו לומדים לפי האהבה שאנחנו מקבלים מבחוץ לא רק כמה לאהוב את עצמנו, אלא באלה תנאים...".
התלות המוחלטת שלנו ביכולת ההערכה, האהבה והסליחה של בני-אדם מובילה אותנו לעיוות בתפיסתנו את עצמנו, וביכולתנו לאהוב ולהיות נאהבים. כי בני-האדם הפכפכים, לעיתים מפרגנים ולעיתים משפילים, אוהבים ושונאים, מורידים ומעלים, מלאי יצרים וצרות-עין. וממילא מערכת יחסים שנובעת מכך עלולה להיתקל במחסומים של חוסר אמון, בגידה, ושאר רעות חולות שניתן למצוא בספר "יש אלוקים" ובתרבות אותה הוא מייצג.
לעומת זאת, הידיעה הברורה שאהבתו של אלוקים אלינו איננה מוגבלת או תלויה, משחררת את תפיסתנו. הביטחון בכך שאלוקים אוהב אותנו וסולח לנו בכל מצב, לא משנה מה עשינו או כמה נמוך ירדנו, מעניקה לנו את האמונה והאהבה בעצמנו, וגם ביכולתנו להאמין ולאהוב את הזולת, ואף לסלוח לו. כל זאת כמובן, רק בתנאי שאנו מנסים ומשתדלים לעלות שוב, לתקן, לפתח את הקשר ללא הפסקה.
ומן העבר השני: "אהבה ומצוות אחרות" מוכיח (למי שעוד היה זקוק להוכחה) שיש אלוקים, ושהמאמינים שלו אפילו יודעים לכתוב מעולה. אז עכשיו ברשותכם, תפסיקו להתבייש, וכתבו לנו עוד סיפורים על אהבה. אפילו ספר שלם.

ומותר, ומותר לאהוב. וצריך לכתוב. ושמעתי מרבותיי שיש שמחמירים בכך.
ותבוא עליהם הברכה.

(יצירה דתית חיה, רעננה ותוססת: ספרי הילדים של אורי אורבך, "כמעט כלה" יהושע גרינברג, אתרי האינטרנט "צורה" ו"ביכורים", לגילאים 3-120. אהבה, אביב, לגילאים 0-120)