"הזיכרונות הולכים לאיבוד / מוחלפים ביום-יום." (REM, "Night swimming", בתרגומו של צבי יפה)
המשותף לכל ספרים אלו הוא כמובן הניסיון המתמיד לשימור הזיכרון. הניסיון המתמשך והבלתי נדלה להשאיר את ההולך כאן איתנו, כי הרי עצם הזכרתו, היא הנכחתו כאן בהווה. וכדבריו של פול אוסטר: "זיכרון הוא המקום בו הדברים מתרחשים בפעם השנייה".
אולם בספרי הזיכרון מתרחש גם תהליך נוסף, מורכב יותר, של אידיאליזציה. המתים לעולם מושלמים, חסרי חסרונות, חדורי אידיאלים ומוטיבציה, נטולי פחד וספקות, עטורי טלית ותפילין. ולעיתים קריאה בספריהם עלולה להוביל לתחושת אפסות וחוסר מסוגלות של הקורא החי: כי הרי הוא היה כזה טוב ומושלם, ואילו אני החי, עם כל ספקותיי ופחדיי, לעולם לא אוכל לדמות לו ולמלא את מקומו.
ואל הלב מתגנבת מחשבה: האם זהו הזיכרון האמיתי והראוי – לזכור את מה שאנחנו רוצים לזכור ולהשכיח את החלקים הפחות נעימים? או שמא עלינו לזכור את חברנו כפי שהיו באמת במציאות – אנשים, חיים, טועים לעיתים, חלשים מדי פעם ועם זאת נפלאים ונהדרים?
-------
מן העבר השני של ספרי הזיכרון ניצבים להם ספרי העצמאות החדשים. לא צריך להיות ילד כדי להבחין כי מבעדם נשקפת המדינה עירומה ומבויישת.
מהי תכלית המלחמה בלבנון? כלום. אפס. חוסר תוחלת. עונה בדפיו האחרונים רב המכר ההיסטורי "אם יש גן עדן", שתפס חיש מהרה את מקומו המכובד על מדף הפנתיאון.
מהי תכליתה של הציונות על פי אמיר גוטפרוינד, אחד מהסופרים החכמים, הנפלאים והנמכרים של העשור האחרון? "שנהיה נשכחים. נשכחים?. כן, דב. כן, כן. הנה, זו תכליתה של הציונות, שנהיה נשכחים, שלא יהיו בעולם לא אוהבי יהודים ולא שונאי יהודים. לא אנטישמים, ולא פילושמים. שנהיה עם, עם סתם כך, בלי אוהבים, בלי שונאים. ובתכלית הקיצור, עם בארצו..." ("העולם, קצת אחר כך", עמ' 460. והספר בכללו מתאר את החלוצים כעדת מטורפים שהולכת לבסוף לאבדון בים של אש, והוא דורש עיון מעמיק וביקורתי שלא כאן המקום לעורכו).
האם זיכרון זה הוא אכן הזיכרון המדוייק יותר? הנכון יותר? שאנו חפצים בו? או שמא זהו תמציתו של אותו נראטיב פוסט-מודרני בונה עולמות דה-קונסטרוקטיביים ומחריבם, העומד אולי בבסיס התפוררות הציונות בשנים האחרונות, והקריאה להקדים את גיל היציאה לפנסיה של המדינה?.
ב-12 השנים האחרונות אני נוהג ללכת בצהריי יום הזיכרון לבית העלמין הצבאי בהר הרצל.
בין הטקס הממלכתי לזכר חללי צה"ל לטקס הממלכתי לזכר נפגעי פעולות הטרור, מוליכות אותי רגליי במסלול קבוע בין קבריהם של חברים, זיכרונות, דמויות כמעט-מיתיות וגם יתר נופלים שלא זכיתי להכיר, בניסיון אישי ואינטימי, בתוך היום הכללי והציבורי הזה, לחוש שוב את הזיכרון החמקמק שהולך לאיבוד ביום-יום השוחק, המתיש והכמעט מייאש של מדינת ישראל.
וכשאני עובר שם, בין כל המצבות והזיכרונות: אלו שהתרחשו באמת, אובייקטיבית, ואלו שאנו רוצים לזכור גם אם לא התרחשו במציאות, חולפת בי המחשבה כי דווקא זיכרונות אלו, ערכים וחיים מושלמים שכאלה, שאותם ניסו, גם אם לא תמיד הצליחו, הנופלים להגשים, והכותבים לכתוב בספרי הזיכרון, הם הם יסודותיהם האמיתיים של יום העצמאות ושל מדינת ישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה