"אתה אוהב את הפוזה המלנכולית הזאת את אומרת / אתה מחפש ומוצא את זה אתה מכור אתה לא יכול אחרת / לפעמים אני שונא את הכנות שלך אבל נדמה לי שאת צודקת / אני מחפש ומוצא את זה כנראה שאני לא יכול אחרת" (מיכה שטרית, "שברי את הטלוויזיה")
ספרים אלו מותירים לנו הקוראים, את האפשרות לבצע חפירה ארכיאולוגית בנבכי ההיסטוריה האישית ותת-המודע של הסופר, בניסיון למצוא פשר וקשר בין הספר לחייו של המספר, ועשויים לאפשר לקרובינו הרחוקים מבקרי וחוקרי הספרות, גם קצת פרנסה.
שונים מאלו, הם ספרי החשיפה העצמית היומנאית, הנושאים בחובם עוצמה גדולה של ישירות, אך גובלים לעיתים בפורנוגרפיה נפשית ואישית של הכותב. מהם נושאים לצד החשיפה גם איכויות ספרותיות ניכרות ("סיפור על אהבה וחושך" – עמוס עוז), מהם הגורמים לתחושת בחילה ("אלוקים לא מרשה" – חנוך דאום), ומהם המוכיחים כי המציאות הסמי-דימיונית ("ריאליזם פנטסטי" בז'רגון המקצועי) המתוארת בספריו של הסופר היא מציאות מציאותית ("לחיות כדי לספר" – גבריאל גרסיה מרקס).
יתרונה של החשיפה הוא כאמור הישירות הגדולה שלה, שלא מאפשרת לקורא להסתתר מאחורי כפלי וקפלי משמעות, ומאלצת אותו לעמוד נוכח הכותב המתוודה. אולם כאן נעוץ גם חסרונה – לעיתים הישירות הגדולה מדי גורמת לקורא להיבהל ולברוח. השמש מסנוורת מדי, ומכאן עולה כוחו של הכיסוי, ההמשלה, להעביר את הדברים עיבוד ועידון, ולאפשר להם עיכול נוח יותר בבטנו של הקורא.
ולעיתים, וגם זה קורה, בורא הכיסוי את הגילוי, והכתיבה עצמה יוצרת מציאות, כפי שלמד על בשרו דוד גרוסמן בספרו המונומנטלי והראוי-להתייחסות-מפורטת-יותר-בעתיד "אשה בורחת מבשורה", המספר על אשה היוצאת למסע בניסיון לברוח מהבשורה שעלולה להגיע אליה לאחר שבנה הקטן יוצא למבצע צבאי, ואשר גרוסמן התחיל בכתיבתו מעט לפני תחילת שירותו הצבאי של בנו, שנהרג במלחמת לבנון השנייה.
----
בכדי להדגים את דברינו עד כה, נעשה שימוש באחת המחלות הנפוצות ביותר אצל כותבים וסופרים – הדיכאון.
סופרים ויוצרים רבים במהלך הדורות התמודדו עם מחלה קשה זאת: וינסנט ואן גוך, רומן גארי, סילביה פלאת', וירג'יניה וולף, ג'ק לונדון, ארנסט המינגווי, אינגריד ברגמן, אדגר אלן פו, ובארץ דליה רביקוביץ, הם רק חלק קטן מהיוצרים אשר התמודדו איתה, בהצלחה רבה או פחותה.
בספרו – "חשכה נראית – זיכרון של שיגעון", חשף ויליאם סטיירון, סופר אמריקאי חשוב בן המאה ה-20 ("בחירתה של סופי"), את סיפור התמודדותו עם מחלה זאת, ובכך נתן לה פומבי, ניסה לתאר אותה ואת הטיפול הניתן לה, ושם דגש על היותו של הדיכאון נפוץ כל כך אצל סופרים ויוצרים.
הספר עצמו איננו "ספרותי" במיוחד, והוא קרוב יותר לז'אנר ספרי ה"פסיכולוגים-כותבים-על-מפגשים-טיפוליים-ועושים-מזה-הרבה-כסף" הנפוץ מאוד בימינו, ועם זאת דווקא בישירותו הפשוטה ובהיעדר המטאפורות, טמון, כפי שכבר אמרנו קודם, סוד כוחו הגדול.
רבים וגדולים כבר כתבו על הדיכאון, על הקשיים, ועל מקומם בתהליך היצירה:
"צְרִיחוֹת שֶצָּרַחְתִי נוֹאֶשֶת, כּוֹאֶבֶת / בִּשְׁעוֹת מְצוּקָה וְאָבְדָן, / הָיוּ לְמַחֲרֹזֶת מִלִּים מְלַבֶּבֶת, / לְסֵפֶר שִׁירַי הַלָּבָן.", כתבה רחל, וכיסתה את הטירוף, את הכאב, את ההתמודדות, במטאפורות ושורות מלבבות שהביאו אותה אל דפי מוספי הספרות, ולא אל בית המשוגעים (ולא אדון פה מה עדיף).
סטיירון לעומתה מנסה לחשוף אותו כפי הניתן – כי הדיכאון הוא: "חשכה נראית" כדבריו. כה ברור, כה נוכח, כה כואב, ועם זאת כה חמקמק ולא מובן. ועושה זאת גם במחיר החשיפה האישית והגילוי.
---
לא נוכל להסתפק בנגיעה בדיכאון רק כדוגמא לצורך בחשיפה המסוגלת לגעת בצורה ישירה יותר בליבות הקוראים, וברצוני לייחד לו ולכתיבה הנובעת ממנו עוד מספר מילים:
"סטייה גורמת סבל וכאב, שיופנמו על ידי האמן ויהפכו לאותנטיות ולהבעה מעמיקה. עם זאת, היחס בין סבל ליצירתיות איננו ישר. כאב נסבל יכול להביא ליצירתיות, אך כאב רב מדי עלול להשליך את האמן אל מתחת לאבן הסיזיפית, שתדכא אותו ותגרום להתאבנותו, ובסופו של דבר תמחץ אותו למוות". (שלמה גיורא שהם - "טירוף, סטייה ויצירתיות", עמ' 271)
הסבל והכאב, שהם מנת חלקם של חולי הדיכאון, יוצרים חסר בנפש, והכתיבה יכולה פעמים רבות למלא חסר זה, חור זה. להשלים אותו. הכתיבה החודרת פנימה, ואין זה משנה כלל אם היא יוצאת החוצה מכוסה במטאפורות או חשופה כאוטוביוגרפיה, עוזרת לעבור תהליכים, לעבד את החוויות, ולסייע בבריאת מציאות חדשה, יש מאין.
אולם בנקודה זאת, מוטלת עלינו הקוראים חובה להיות ערים לנכתב, לחוויות העומדות מאחוריו, ולפתח רגישות כלפי הכותב:
"ישנה חשיבות עצומה לכך שנאמר לאלה הסובלים את המצור, אולי בפעם הראשונה, או מוטב נשכנע אותם – שהמחלה תסיים את מסלולה ושהם בסוף יתגברו. זה תפקיד קשה. לצעוק "סנטר למעלה!" מחוף המבטחים אל עבר האיש הטובע הוא משהו השווה לעלבון. אבל התברר פעם אחר פעם, כי אם העידוד הוא עיקש דיו – והתמיכה היא עם מידה טובה של מחויבות ורגש עז – האיש המצוי בסכנה יכול כמעט תמיד להינצל." (סטיירון, עמ' 95).
ואולי אם נצליח לקרוא את הדברים במידה נכונה של רגישות, אמפטיה ותשומת לב, נוכל לזהות את הנקודה בה יכולה הערה, מחמאה, או להבדיל איום באשפוז, להציל נפשות רבות וחסרונן, ולהוכיח, כי הן יכולות גם אחרת.
(חשיפה וגילוי, דיכאון ויצירה, גילאים 0-120)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה