"כשאחד צועק להשם יתברך אומרים לו ליסע, כמו שכתוב: "ואתה מה תצעק אלי – דבר אל בני ישראל ויסעו" (שמות יד"(. (ליקוטי מוהר"ן קצ"ח)
"סוד כוונות אלול הוא: "הנותן בים דרך" (ישעיה מ"ג)" (ליקוטי מוהר"ן תניינא פ"ז, עפ"י האר"י)
מסע שני – אשה בגיל העמידה לוקחת את אהוב נעוריה למסע נדודים בארץ ישראל שכולו בריחה מהבשורה העלולה להגיע אליה, על אודות בנם המשותף שיצא למבצע צבאי. בדרך היא מספרת לו את סיפור חייו של הבן, ונתקלת בהלך אחר, הכותב את געגועיהם של האנשים אותם הוא פוגש בדרכו.
ר' נחמן, ודוד גרוסמן. שניהם הולכים, שניהם מנסים להתמודד – עם הלא ידוע, עם הטירוף והחריגה, עם המוות והחידלון.
מה קושר בין המסעות? מה עומד בבסיסו של המסע? ומה הקשר של כל אלו לסיפור? ולזמן?
----
המסע נובע מחוסר הנוחות, מחוסר הנחת, מחוסר היישוב, מחוסר המקום (כפי שהגלות נובעת מחורבן הבית).
הרגליים מתחילות לרעוד, לא יציבות במקום, ואתה מבין שאתה צריך לנסוע.
"כי עיקר הגלות בשביל חסרון אמונה" (ליקוטי מוהר"ן ז')– כי אדם שבטוח במקום שלו, לא רוצה להיות "שם". רק אדם שלא חש בנוח "פה", מבקש להיות "שם", בסוף המסע.
----
אולם במסע טמון פרדוקס: מסע הוא האובדן המוחלט של הבית, של המקום. היום אתה פה, ומחר, אינך יודע. בדרך יש מקריות: פתאום עצר טרמפ / פתאום פגשתי את.. / בדיוק היה... , מקריות שקשה לה להופיע בלו"ז הרגיל של החיים מחד, ומאידך – גם עמלק עלול להופיע בדרך, במקרה.
אז איך המסע יכול להחזיר את הבית? את המקום? את היישוב? את הדעת?
----
"המסע הוא מסע אל הסוד, ובשורתו המתמידה, מעבר לגילויים רבים ודרכם, היא "יש סוד". הסוד הוא ממד ה"מעֵבר" שאליו חורג העצמי מגילומיו הממשיים, והוא ממד החסד הבלתי-מותנה, מעבר להצדקות ולהישגים של תורה ומעשים טובים, שאופף את קיומו הממשי ומפייס אותו. הסוד הוא העומק המתפענח והולך בפרשנות-מעצבת-הוויה של החיה-המפרשת-את-עצמה, והוא המומנט הנעלם בלב כל המצוי, שבוקע בקיעים ופותח פתחים בתוך המחיצות והמסכים המבדילים. הסוד הוא נשמת אפה של הרוח והחסד השורה עליה." (אליעזר מלכיאל, "מסע אל הסוד – בעקבות מסעו של ר' נחמן מברסלב לארץ ישראל", עמ' 158-157)
ננסה לפתוח מעט את דבריו של ד"ר מלכיאל: מסעו של ר' נחמן הוא מסע אל ה-מעֵבר. אדם השרוי במקום מסוים, פיזי או נפשי, עלול להיכנס לקיבעון, והקיבעון עלול לדרדר אותו מטה. המסע מורה על כך שניתן לצאת, ניתן להשתנות, ניתן להתקדם. אתה אינך מי שאתה חושב שאתה עכשיו – אתה יכול להשתנות, אתה יכול לגדול, אתה יכול לצאת מהמקום הזה. הקיבעון שולח אותנו להגדרות: "אני לא יכול ל..." , "אני X". המסע משחרר את ההגדרות. אף אחד לא מכיר אותנו, אנחנו יכולים להיות אחרת לגמרי, ומרגע שההכרה הזאת מפעמת בנו, אנחנו כבר אחרים, התקדמנו בדרך. וכשנחזור הביתה, נחזור לאותו הבית, אבל נהיה שונים, פתוחים יותר לאפשרות שלנו להיות אחרים.
מסעה של האישה הבורחת מבשורה, אף הוא ניסיון לחזור אל הבית, ואולי בפעם הראשונה – כי בנם המשותף של האשה ואהוב נעוריה, גודל על ידי האשה ובעלה, והאהוב אף פעם לא היה שותף בבית זה. והוא גם ניסיון לחזור אל הבית, שעלול להעלם ולהחרב עם מותו ה"צפוי"(?!) של הבן, בפעולה הצבאית אליה יצא. הבריחה מן הבית נובעת מחוסר היכולת להישאר במקום, כשחייו של הבן, ועתידו של הבית, נתונים בסכנה. הסיכוי היחיד להגן על הבית, לשמור עליו, הוא לצאת ממנו, לנטוש, וללכת, ובדרך לספר את סיפור חייו של הבן, ושל הבית (ולכך נחזור עוד רגע).
אולם המסע איננו רק מסע פיזי, הוא איננו מתרחש רק ברגליים, הוא מתרחש גם במילים:
ר' נחמן נזכר במסעו ומספר אותו (תורה ע"ח, שיחות הר"ן קנ"ג), וסיפור המסע מסייע לו, גם לאחר שסיים את המסע וחזר הביתה, להתגבר שוב על הקיבעון, על החלישות, על המשבר.
האשה הבורחת מספרת לאהובהּ, שהוא עצמו רב-מג של מילים, את סיפור חייו של הבן (שגם גדל בבית חובב מילוליות), ומנסה על ידי כך להחיות את הבן, וכפי שכותב גרוסמן עצמו: "היא עושה את הדבר היחיד שיש ביכולתה לעשות כדי לגונן על בנה ולתת לו כוח: היא מדברת עליו, היא חיה את סיפור חייו".
ובמילים אחרות: גם הדיבור הוא הליכה, והספר עצמו הוא מסע. וכל ספר שאנחנו קוראים מוליך אותנו למסע חדש. וכשקוראים ספר אפשר אפילו להקיף את העולם ב-40 יום.
----
למסע שלנו, אם כן, יש שתי התחלות:
ההתחלה הראשונה היא יציאת מצרים – קשה לצאת מ"בית עבדים". אי הידיעה שבמדבר מפחיד יותר מאשר השעבוד המסודר במצרים. העמידה מול הים מפחידה עוד יותר – ים הוא אינסוף לא ניתן לניווט, הוא בולע, הוא שואב, ולפתע בים נבקעת יבשה – דרך ברורה, והמסע מתחיל. ולפעמים כדי לעבור על המים צריך תיבה – מילים. (וזיווגו של אדם קשה כקריעת ים סוף ממש).
ההתחלה השנייה היא הגלות – כשהבית מתקבע, כשהבית הופך לעיקר וה' (ה"מעֵבר" למציאות הגלויה, הסוד) לטפל – הבית נחרב, והמסע מתחיל.
אלול והימים הנוראים הם מציאת הדרך: "הנותן בים דרך", "הורית דרך תשובה לבת השובבה, בין כסה לעשור עדיך לשובה, השיבנו ה' אליך ונשובה" (מתוך הסליחות). ומציאת הדרך כרוכה בבירור עמוק ונוקב, בדין, במשפט, בעיצוב חדש של העצמי.
יום כיפור הוא כבר ההכרה ב"מעֵבר" – גם אם אני חוטא וכזה וכזה, הרי שאלוקים מוכן לקבל את תשובתי, יש חסד אלוקי שאיננו תלוי בדבר. אני יכול לחזור הביתה (וכפי שאמרנו – כל תכליתו של המסע הוא לחזור הביתה).
וסוכות הוא כבר בית חדש, בית שמבוסס על אמונה עמוקה - "צילא דמהימנותא" – בית שהוא הרבה מעבר לקיום הפיזי של ארבעה קירות וגג (וגם החתונה, הקמת הבית של שני הילדים ב"מעשה משבעה קבצנים" של ר' נחמן מתרחשת בסוכות, עיי"ש).
----
האוצר איננו נמצא "שם" – מתחת לגשר בפראג, הוא נמצא "כאן", בבית, אבל לעיתים כדי לחשוף אותו, צריך לנסוע ל"שם" - להכיר בכך שיש "שם", שיש "מעֵבר", שיש סוד, שאנחנו הננו יותר ממה שאנחנו נראים לעצמנו.
וכשנצליח להשלים את המסע, עוד נשמע בשורות טובות, ישועות ונחמות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה