כלים שלמים

"נקודה טובה", שולי רנד.

שנים ספורות לפני מותו, הבין ר' נחמן מברסלב כי עליו למצוא דרך אחרת וחדשה להעביר את תורתו אל חסידיו, והוא החל לספר: "סיפורי מעשיות משנים קדמוניות".

סיפורי המעשיות של ר' נחמן אינם סיפורים "יהודיים" באופיים, נופם ומקומות התרחשותם הוא אירופי קלאסי, משולבים בהם מרכיבים מעולם הפנטזיה – נשר גדול ומדבר, איש הסוחב על גבו עץ ענק, והם שונים בצורה מוחלטת מכל יתר הסיפורת החסידית של אותה תקופה ובכלל. הדמויות המתוארות הינן דמויות כלליות - בן מלך, בן שפחה, קיסר, תם, וסיפורי המעשה דומים יותר לאגדות האחים גרים, מאשר ל"כה עשו חכמינו". אך קילוף קל של הקליפה החיצונית של הסיפורים, מאפשר מבט בהיר אל תוך מעמקי הנפש האנושית, ואל תוך תהליך החיפוש הארוך אחר האמונה. וכך הופך הסיפור הפשוט, הכללי והבלתי מזיק, למראה המאלצת את הקורא, לעיתים בבלי דעת,להסתכל בעצמו, ולהבין היטב היטב כי הוא בן המלך, או חלילה בן השפחה.

בדרך זו הולך ר' נחמן בדרכם של רבים וטובים: נתן הנביא המספר לדוד מלך ישראל סיפור קטן על כבשה ורש, בעלי המדרש המנסים לגשר על הפער שבין הכתוב לבין המובן על ידי הלבשתו במשל המפשטו, וכהנה וכהנה.

וכדבריו של ר' ששון מרדכי משה, מחכמי בגדד, בספרו "קול ששון":

והמוסר אשר חבר בשירים / כמו סמים בתוך דבש יערים / אשר אוכליו למעדניו סבורים / והסמים פעולתם מעוררים".

כלומר קורא אתה סיפור מעניין ונחמד, ופתע מבין כי אתה הוא הנמשל.

וכמו שאמרה לי פעם מורה חכמה אחת: עגנון הוא ספר מוסר חשוב יותר אפילו מ"מסילת ישרים".

חסידות ברסלב המתחדשת של השנים האחרונות, נושאת תחת כנפיה פריחה תרבותית אדירה המתבטאת הן בשירה (יוסף קרדונר), הן בסיפורת ("מקימי"), הן בקולנוע ("אושפיזין"), ומה שכתבתי הוא בחינת מעט המחזיק את המרובה.

נראה לי כי הסיבה לפחות לחלק מהמשיכה החזקה כל כך של אנשי תרבות ויצירה לחסידות זו, נעוצה בעיסוק הגדול של ר' נחמן בנבכי הנפש, עיסוק העומד לדעתי בבסיסה של כל יצירה, וגם אם בדברים אלו מעיד אני רק על עצמי (ועדות זאת פסולה כידוע), הרי שברור כי האיכות האומנותית המביאים יוצרים המגיעים מהעולם החילוני וכלי מקצועם בידם, מאפשרת פריחה תרבותית איכותית ביותר, הנושאת, מתחת לציפוי הדק, גם מסרים עמוקים.

אולם בנקודה זאת יש צורך לשים לב לעוד נקודה: כאשר אני כבר מבין את המסר, את המשמעות היותר עמוקה של היצירה, אני כבר מגיע אליה מוכן, ויכול להזדהות איתה בצורה גבוהה יותר. מבחנה הגדול של יצירה כזאת יתקיים כאשר היא תצא אל השוק, אל המקום בו אתה נמדד לא על פי המסר שברצונך להעביר, אלא על פי היכולת שלך להלביש אותו בכלים אומנותיים קליטים, ובדיוק כאן, מצליח שולי רנד, אחד ממייצגיה הבולטים של היצירה החוזרת בתשובה הברסלברית, לנעוץ יתד בלב ליבו של הקונצנזוס האומנותי הישראלי – רשימת ההשמעה הקדושה של גלגל"צ.

וכך, בשקט, בעדינות, בלי שאף כופר או מֶחַקֵר ישים לב, מתנגנות באוזניים מילים כמו:

"אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות", ובצורה גלויה וברסלברית הרבה יותר: "ריבונו של עולם אם נדבר גלויות / לפעמים אין לי כוח בעולמך להיות / אנא מפניך אסתתר? / מה אטען מה אצטדק מה אדבר?"

ובהאזנה חוזרת לדיסק, מתגלות עוד ועוד תורות וסיפורים המסתתרים בשירים, וגם פנינות כמו השיר "המשורר", שנכתב על חנוך לוין, זכרונו לברכה, ומייצג את הפער שבין החוזר בתשובה ובין אחד הסמלים הגדולים של עולמו הקודם: "ואמרת לא / אני אמרתי כן / ואם אמרתי יש / אתה צחקת, אין." ואולי גדולתו האמיתית של שיר זה, היא בקונטרה העדינה שהוא מחזיר לשירו הידוע והמלנכולי של אריק איינשטיין: "הוא חזר בתשובה" המתאר את חזרתו בתשובה של חברו ר' אורי זוהר, כפרידה ללא סיכוי השלמה: "שהלכת לי חבר", בעוד רנד מתאר את ההשלמה העדינה על סיפו של המוות: "והתחננתי לא / אתה ידעת כן / סע לשלום / אתה ענית, אמן."

וכמובן, שאת המילים עוטפת המוזיקה, ויוצרת כיסוי לכיסוי על התוכן מחד, אך גם מפתח נוסף לחדור בו אל הלב והנשמה.

כותב הרב קוק: "השירה היפה אינה מבקשת לה מגמות, אלא יוצאת היא מרוח אלהים שבנשמת המשורר. וכן הוא בכל יצירה, שהתעלותה ממגמתיות היא עילויה." (קובץ ג' פסקה קעט)

כלומר השירה היפה יוצאת ממקום אותנטי עצמאי, ולא מניסיון התנצחות אפולוגטית עם משהו חיצוני. אני אני, בגלל שאני אני, ולא בגלל שאתה אתה, כניסוחו של הרבי מקוצק. אז במבט ראשון ופשטני נראה כי גם רנד לא מצליח תמיד לברוח מן הבור של הדידקטיות הדתית:

"סגולה סגולה / את לא יכולה להיות כמו כל הבנות / מה את מחפשת ברחובות / כל כבודך בת מלך שכמותך הוא פנימה / הואילי להפנימה... כל יופייך מיוחסת שכמותך הוא פנימה / כך מימים ימימה," אולם גם בשורות אלו מסתתר נמשל רחב יותר (עם ולא רק בחורה - "כן רעייתי בין הבנות"), המצליח לדלג מעל מוסר הצניעות הסטיקרי.

כשאלוקים ברא את העולם, ע"פ התפיסה הקבלית, ירדו אורות אלוקיים אל הכלים, אולם הכלים נשברו, ובעולם נתפזרו ניצוצות.

דומה לעיתים כי אורות - תכנים, מסרים, משמעויות, לא חסרים לנו, אולם כשאנו מנסים להוריד אותם אל כלי הביטוי, חלה שבירה: הטפת יתר, טרחנות, חוסר בהירות.

רק כלים מתאימים, משוכללים, מקצועיים, מהוקצעים, יוכלו לעזור לנו בניסיוננו לאסוף את הניצוצות, ולתקן את העולם.

וכאן מתנגנים ברקע שיריו של שולי רנד, אורות בתוך כלים שלמים, והם יוצאים מהלב, ומצליחים להיכנס אפילו אל ה-PLAYLIST של גלגל"צ.

"ישמעו כל דכאי רוח / יאזינו כל ערלי רוח / להמית נבליך / ושבו וחיו" (הרב קוק, "למשורר התשובה").