"הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי" (תהילים מ')
לפני מספר חודשים, זכיתי לנכוח ברגעי הסיום של כתיבת ספר תורה חדש. בחרדת קודש סיים הסופר לכתוב מילים שאינן שלו, מתקדם באיטיות ובריכוז אות אחר אות, מילה אחר מילה, בחוויה קוסמת ומהפנטת, שכוחה טמון, כך נראה לי, בעוצמתן הגדולה של מילים ישנות ושחורות, הנכתבות על קלף חדש ובהיר, ואוצרות בתוכן זיכרונות, געגועים ומשמעויות, הצפות מדי קריאתן, שבוע בשבועו ושבת בשבתו. הדאגה הגדולה למילים, ההקפדה הגדולה על כל אות ואות, תג ותג, רווח ורווח, הפחד הגדול מטעות קטנה שתפסול את כל הספר, או תגרום לקריעת עמודים שלמים ממנו וכתיבתם מחדש, עוררה בי השתאות והתפעלות, וגם רף גבוה לשאוף אליו בכתיבתי הצנועה, וגם בפעמים בהן מזדמן לי לקרוא מתוך הספר בציבור.
ומתוך מחשבות אלו, ולרגל חג הפורים, ברצוני לכתוב קצת על שניים מהספרים שהשפיעו ביותר על חיי:
את הראשון שבהם קניתי לא מזמן. קראתי אותו כמה וכמה פעמים, פעם וחצי מהן אפילו בציבור, לפני שהחלטתי להשקיע בו כמה אלפי שקלים תמימים ונסכיהם. ובלי שמץ של ספק, אקרא אותו עוד פעמים רבות בימי חיי, ובעזרתו יתברך, עוד יקראו בו ילדיי, ונכדיי, וניניי, עד סוף הדורות, גם לאחר בוא משיח צדקנו.
מצאתי בו סיפור. התחלה, אמצע וסוף די ממוצעים וצפויים (רעים, טובים, צרות, הטובים מנצחים, אוכל), אבל מצאתי בתוכו גם אוצרות של התחלות חדשות, מהמציאויות הכי קשות, הכי גלותיות, של אמצע שכולו התמודדות וחוסר בריחה, של תפילה וכינוס וזעקה, ומצאתי בו גם סוף טוב, וגאולה, וקבלה מחודשת ומחדשת של תורה ישנה-חדשה.
אבל יותר מכך גיליתי במגילת אסתר, שלעיתים דווקא הדבר שאינך מוצא, הוא הבולט ביותר. דווקא הדבר הנעדר, שאיננו נוכח, שלכאורה אינו קיים ואינו נכתב, הוא הצף ועולה מבעד לשורות, הוא אשר רוחו שוֹרה על כל שוּרה ושוּרה, מדינה ומדינה, רגע ורגע. גם אם על פני השטח נראה לנו הכל כגלגל המסתובב, מלמעלה למטה, במקריות גמורה.
ויותר מכל אלה גם יחד, מצאתי במגילת אסתר שמחה. שמחה אמיתית כזאת, מציאותית, לא שיכורה. שמחה מפוכחת, שיודעת שהחרב החדה עוד עלולה להיות מונפת על הצוואר, אולם עכשיו מותר, וצריך לשמוח. על ההצלה, על הנס, על התורה החדשה. שמחה שיודעת, שלפעמים כדי להגיע לעצמה, צריך לשתות קצת, צריך לא לדעת, צריך לשכוח, צריך פשוט, לא לחשוב ("עד דלא ידע").
---------
על הספר השני לא שמעתם. הוא עלה לי 12.90 ₪, יש לו כריכת פלסטיק סגולה, 80 דפים לבנים בגודל 105/148 מ"מ, וכולו רצוף מילים בכתב צפוף, כחול ולא מובן במיוחד. קניתי אותו לפני תשעה חודשים (ואולי לא במקרה זה היה ממש לאחר חג מתן תורה), ובזכותו הצלחתי להגיע לכמה מההחלטות החשובות בחיי.
זה היה מסובך. להתחיל לכתוב. לנסות שוב לחבר שברי מילים, מצבים, תחושות, רגשות, מחשבות, שיקולים. אולם מתוך הכתיבה הלכו הדברים והתבהרו. ולאט לאט, צו אחר צו, זעיר פה זעיר שם, קיבלו הדברים צורה, מהות, ומהן עלו תובנות שהפכו להחלטות ולמעשים.
למרבה צערכם, לעולם לא תקראו ולו מילה אחת ממנו (על אף שכמה התחלות של טורים מצאו בו את מקומן). אבל, ואני מקווה שלשמחתכם הרבה, גם המילים שאתם קוראים ברגעים אלו ממש נובעות ויוצאות בזכות ספר קטן זה ממש.
אולם מה עניינו של ספר זה לפורים, ולמגילה?
המאבק ברוע, בעמלק, בספק, בשכחה, רצוף כולו בכתיבה. כבר משה רבינו מצטווה: "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים, בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ: כִּי-מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (שמות י"ז, י"ד), ושב ומצטווה במשנה תורה: "וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם" (דברים ל"א, י"ט). ואסתר ומרדכי ממשיכים זאת, ומתקנים את ספרי המלך: "וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם, דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה; וְנִכְתָּב, בַּסֵּפֶר" (פרק ט, פסוק ל"ב, ולכל אורך הפרק והמגילה).
אז מה יש בה, בכתיבה? בהכנסה אל תוך הספר?
כבר אמר לי פעם אדם חכם, ש"ההיפך מלשכוח זה לכתוב", ומעבר לכך, כפי שכתבתי כבר קודם, בפנקס סגול קטן, הכתיבה מוציאה את המילים מהארעיות שבעל פה, אל הממשות שעל הכתב, ומאפשרת התקדמות אל עבר המעשים (ואני מוכן לחתום לכם על זה, בכתב).
אבל הכתיבה לבדה איננה מספיקה: "כל ספר הוא תמונה של בדידות. הוא חפץ מוחשי שאפשר להרימו, להניחו, לפתוח ולסגור אותו, ומילותיו מייצגות חודשים ארוכים, אם לא שנים ארוכות, של בדידותו של אדם אחד." (פול אוסטר, "המצאת הבדידות", עמ' 146), צריך אם כן עוד נדבך אחד – קריאה. ופה טמון סודה של מגילת אסתר, כפי שכותב הרב שג"ר:
"במגילה מתרחש המהפך שבו העל-פה נהפך לכתב ולנצחיות, היצירה הסובייקטיבית מתקבעת והופכת למקור. זוהי הגאולה. בכך שהסובייקט מצליח לדלג על עצמו ולהאמין בזולת, זוכה הוא לקיום מוחלט ולאמונה בעצמו. מגילת אסתר הפכה אם כן לספר לא בזכות ההשראה (-רוח הקודש) של אסתר ומרדכי, אלא דווקא מתוך האישור שבא עליה מבחוץ ע"י הציבור: "ורצוי לרוב אחיו", "קיימו וקיבלו היהודים עליהם".
אמונה כזאת בזולת הינה למעלה מטעם ודעת, אין לה הנמקה. אין שום סיבה בעולם שתצליח לשכנע אותי להאמין בעצמי או בזולתי. רק אם אכן אאמין ( - סתם כך, באופן פשוט וללא סיבה), תקבל ההבעה את המוחלטות. לפיכך רק השכרות של "עד דלא ידע", שפירושה דילוג על המודעות והפנימיות, מכניעה את הספק העמלקי והופכת את אי-הידיעה לידיעה, ואת האמונה הפנימית לוודאות ולמציאות." ("פור הוא הגורל", עמ' 75)
ננסה להסביר מעט את דבריו - לצורך הקריאה צריך לשתף עוד מישהו, חיצוני. הכותב חייב לצאת מבדידותו ולפרסם את דבריו אל הקורא, והוא צריך להאמין בו שיקרא כראוי, בדקדקנות, בטעמים, שיבין את המשמעות, את הכוונה, שיהפוך לשותף אמיתי. ופה טמונה הבעיה: האם כשהוא אמר לי שהטור מוצלח וברור וזורם הוא אכן התכוון לכך, או שמא רק רצה להחניף לי? האם אני באמת נראית יפה היום, או שמא הוא רק רוצה שקט תעשייתי?. המוּדעות הפנימית יוצרת ספקנות בכנות של הזולת. ביכולת שלו להבין באמת את הנכתב, ולהגיב בצורה אותנטית. אז מהו אם כן הפתרון של פורים? שכרות, שמשחררת קצת את העכבות, את השכל, את המחשבות, את הספקנות. {ולעיתים, גם האמון באהבה שלנו את הזולת, ובאהבתו של הזולת אותנו, מצריך קצת שכרות, יציאה מהכלים: "הֱבִיאַנִי אֶל-בֵּית הַיָּיִן, וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה" - שיר השירים ב', ד'. ואולי זוהי חלק מהסיבה לכך ששבע הברכות נאמרות על כוס של יין, בה משקים את הכלה והחתן תחת החופה. ואכמ"ל}.
סודה של המגילה אם כן, נעוץ בקריאתה בציבור. במוכנות של הציבור לקבל אותה, את תכניה, להפנים אותם, ולהפכם למעשים.
וברגעים אלו ממש, כשאתם קוראים מילים אלה, אתם גואלים אותי מבדידותי ומספקותיי, ובכל שנה ושנה, בעת קריאת המגילה, אנו זוכים יחד, בציבור, לגאול מחדש את אסתר ומרדכי בשושן, ובכל מקום שהם, ולמחות את עמלק.
(מגילת אסתר, לגילאים 3-120. להרחבה: "כתבוני לדורות" – יהושע בכרך, "פור הוא הגורל" – הרב שג"ר, "הדסה היא אסתר" - בהוצאת מכללת הרצוג. וגם: פנקסים ומחברות – בחנות הכתיבה הקרובה למקום מגוריכם)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה