הזמן אוזל, השנה עוד רגע נגמרת, והוא יודע שהוא ימות שם, בחוץ.
]ומה פירוש שאפילו מקום קבורתו לא נודע? אולי שלעולם הוא ישאר מרוחק, על ההר, בתוך הערפל, באוהל בודד מחוץ למחנה, נפרד תמיד מהעם - גם בחיים, גם במוות. הם לא יוכלו לעלות להשתטח על קברו, להתחנן שיבקש עבורם רחמים. עד כאן. מפה הם לבד[.
אז הוא מדבר ומדבר ומדבר, מנסה להספיק ללמד אותם את כל הלקחים שצבר ב-40 וקצת שנות מנהיגות - מנסה להעביר להם את דרך החיים היהודית, מלמד אותם את כל המצוות מהתחלה, והכל בנאום ארוך ארוך, ללא הפסקה (כשהם מאבדים ריכוז ומתעפצים, הוא מעמיד אותם על הרגליים). נאום של אדם, שכל ימיו שימש סופר הצללים של אלוקים, כתב בנאמנות כל מה שנאמר לו, לא החמיץ אף מילה, אף רווח, אף פסיק, אף תג, ועכשיו, בן 120 שנה, בערוב ימיו, סוף סוף מתפנה לכתוב אוטוביוגרפיה רוחנית של עם שלם (והמהר"ל, שהתחיל לכתוב בגיל 60,נראה לנו פתאום סופר צעיר, ילד ממש). אז הוא מדבר ומדבר ומדבר, מנסה לגנוב עוד משפט, עוד פסוק או שניים לפני שהזמן יגמר, לפני שהשנה תכלה. משכנע אותם לחזור בתשובה, לבחור בדרך הנכונה, כדי שלא יפנו למוות ויתרסקו לתהום. וכשעושים סיכום - צפים ועולים שוב כל העלבונות, כל הפרשיות הבלתי פתורות. כי כשהסופר מוכן להקריב עבור הדמויות הנכתבות הכל, מוכן אפילו למחוק את שמו שלו מן הספר (ולא רק מן הכריכה), ובלבד שהדמויות הנכתבות ימשיכו להתקיים,ימשיכו לחיות, מקבל כל עלבון כזה, כל פרשייה בעייתית, עומק אחר. כמו אומר הסופר לדמויות: אתם בראתם את הסיפור - אני רק כתבתי אותו, ובגללכם, הגיע הסוף לסיפור שלי עצמי, ומכאן אתם תצטרכו להמשיך לבד.
אבל בסיכומו של דבר, אחרי כל הצרות, והעלבונות, והכשלונות, הוא מעניק להם עוד נבואה אחת אחרונה לסיום, ואז, אחרי שהשנה מתחילה מחדש, הוא עוטף את ראש כל אחד ואחד בידיים גדולות וחמימות, מגויידות ומצולקות מלוחות אבן שבורים, מלטף את שערו בעדינות, ומעניק לכל אחד ואחד מהם את ברכותיו,בטרם הוא נפרד מהם סופית, עולה אל ההר, מסתכל לכל הכיוונים, וזהו.
סוף הספר.
(ומי כתב את שמונת הפסוקים האחרונים בספר שלו?? נביא הוא היה, וגם סופר צללים, כך שלכתוב על המוות של עצמו זה לא דבר מופרך כל כך...ואולי היה זה יהושע שהמשיך את דרכו, ואולי אלוקים עצמו החליט לסכם את חיייו של הסופר הנאמן,ואולי, לרגע אחד קטן, התקבצו ובאו כל הדמויות הנזכרות בספר הספרים: מאדם הראשון, דרך מתושלח, שלושת האבות, ארבעת האמהות, ואפילו אתונו של בלעם,וכתבו יחד סיכום קצר, ממצה, לעיני כל ישראל.)
מסע ראשון - רב מפורסם נוטש את משפחתו וקהל חסידיו. באמצע מלחמה עולמית הוא יוצא למסע אל ארץ ישראל. בדרך הוא כמעט טובע בים, משחק משחקי נערות, מסתיר את זהותו, וכשהוא לבסוף מגיע לארץ, מיד הוא רוצה לשוב לביתו. בדרך חזרה הוא עולה בטעות על ספינת מלחמה, נלקח בשבי, ולבסוף נפדה וחוזר לביתו.
מסע שני – אשה בגיל העמידה לוקחת את אהוב נעוריה למסע נדודים בארץ ישראל שכולו בריחה מהבשורה העלולה להגיע אליה, על אודות בנם המשותף שיצא למבצע צבאי. בדרך היא מספרת לו את סיפור חייו של הבן, ונתקלת בהלך אחר, הכותב את געגועיהם של האנשים אותם הוא פוגש בדרכו.
ר' נחמן, ודוד גרוסמן. שניהם הולכים, שניהם מנסים להתמודד – עם הלא ידוע, עם הטירוף והחריגה, עם המוות והחידלון.
מה קושר בין המסעות? מה עומד בבסיסו של המסע? ומה הקשר של כל אלו לסיפור? ולזמן?
----
המסע נובע מחוסר הנוחות, מחוסר הנחת, מחוסר היישוב, מחוסר המקום (כפי שהגלות נובעת מחורבן הבית).
הרגליים מתחילות לרעוד, לא יציבות במקום, ואתה מבין שאתה צריך לנסוע.
"כי עיקר הגלות בשביל חסרון אמונה" (ליקוטי מוהר"ן ז')– כי אדם שבטוח במקום שלו, לא רוצה להיות "שם". רק אדם שלא חש בנוח "פה", מבקש להיות "שם", בסוף המסע.
----
אולם במסע טמון פרדוקס: מסע הוא האובדן המוחלט של הבית, של המקום. היום אתה פה, ומחר, אינך יודע. בדרך יש מקריות: פתאום עצר טרמפ / פתאום פגשתי את.. / בדיוק היה... , מקריות שקשה לה להופיע בלו"ז הרגיל של החיים מחד, ומאידך – גם עמלק עלול להופיע בדרך, במקרה.
אז איך המסע יכול להחזיר את הבית? את המקום? את היישוב? את הדעת?
----
"המסע הוא מסע אל הסוד, ובשורתו המתמידה, מעבר לגילויים רבים ודרכם, היא "יש סוד". הסוד הוא ממד ה"מעֵבר" שאליו חורג העצמי מגילומיו הממשיים, והוא ממד החסד הבלתי-מותנה, מעבר להצדקות ולהישגים של תורה ומעשים טובים, שאופף את קיומו הממשי ומפייס אותו. הסוד הוא העומק המתפענח והולך בפרשנות-מעצבת-הוויה של החיה-המפרשת-את-עצמה, והוא המומנט הנעלם בלב כל המצוי, שבוקע בקיעים ופותח פתחים בתוך המחיצות והמסכים המבדילים. הסוד הוא נשמת אפה של הרוח והחסד השורה עליה." (אליעזר מלכיאל, "מסע אל הסוד – בעקבות מסעו של ר' נחמן מברסלב לארץ ישראל", עמ' 158-157)
ננסה לפתוח מעט את דבריו של ד"ר מלכיאל: מסעו של ר' נחמן הוא מסע אל ה-מעֵבר. אדם השרוי במקום מסוים, פיזי או נפשי, עלול להיכנס לקיבעון, והקיבעון עלול לדרדר אותו מטה. המסע מורה על כך שניתן לצאת, ניתן להשתנות, ניתן להתקדם. אתה אינך מי שאתה חושב שאתה עכשיו – אתה יכול להשתנות, אתה יכול לגדול, אתה יכול לצאת מהמקום הזה. הקיבעון שולח אותנו להגדרות: "אני לא יכול ל..." , "אני X". המסע משחרר את ההגדרות. אף אחד לא מכיר אותנו, אנחנו יכולים להיות אחרת לגמרי, ומרגע שההכרה הזאת מפעמת בנו, אנחנו כבר אחרים, התקדמנו בדרך. וכשנחזור הביתה, נחזור לאותו הבית, אבל נהיה שונים, פתוחים יותר לאפשרות שלנו להיות אחרים.
מסעה של האישה הבורחת מבשורה, אף הוא ניסיון לחזור אל הבית, ואולי בפעם הראשונה – כי בנם המשותף של האשה ואהוב נעוריה, גודל על ידי האשה ובעלה, והאהוב אף פעם לא היה שותף בבית זה. והוא גם ניסיון לחזור אל הבית, שעלול להעלם ולהחרב עם מותו ה"צפוי"(?!) של הבן, בפעולה הצבאית אליה יצא. הבריחה מן הבית נובעת מחוסר היכולת להישאר במקום, כשחייו של הבן, ועתידו של הבית, נתונים בסכנה. הסיכוי היחיד להגן על הבית, לשמור עליו, הוא לצאת ממנו, לנטוש, וללכת, ובדרך לספר את סיפור חייו של הבן, ושל הבית (ולכך נחזור עוד רגע).
אולם המסע איננו רק מסע פיזי, הוא איננו מתרחש רק ברגליים, הוא מתרחש גם במילים:
ר' נחמן נזכר במסעו ומספר אותו (תורה ע"ח, שיחות הר"ן קנ"ג), וסיפור המסע מסייע לו, גם לאחר שסיים את המסע וחזר הביתה, להתגבר שוב על הקיבעון, על החלישות, על המשבר.
האשה הבורחת מספרת לאהובהּ, שהוא עצמו רב-מג של מילים, את סיפור חייו של הבן (שגם גדל בבית חובב מילוליות), ומנסה על ידי כך להחיות את הבן, וכפי שכותב גרוסמן עצמו: "היא עושה את הדבר היחיד שיש ביכולתה לעשות כדי לגונן על בנה ולתת לו כוח: היא מדברת עליו, היא חיה את סיפור חייו".
ובמילים אחרות: גם הדיבור הוא הליכה, והספר עצמו הוא מסע. וכל ספר שאנחנו קוראים מוליך אותנו למסע חדש. וכשקוראים ספר אפשר אפילו להקיף את העולם ב-40 יום.
----
למסע שלנו, אם כן, יש שתי התחלות:
ההתחלה הראשונה היא יציאת מצרים – קשה לצאת מ"בית עבדים". אי הידיעה שבמדבר מפחיד יותר מאשר השעבוד המסודר במצרים. העמידה מול הים מפחידה עוד יותר – ים הוא אינסוף לא ניתן לניווט, הוא בולע, הוא שואב, ולפתע בים נבקעת יבשה – דרך ברורה, והמסע מתחיל. ולפעמים כדי לעבור על המים צריך תיבה – מילים. (וזיווגו של אדם קשה כקריעת ים סוף ממש).
ההתחלה השנייה היא הגלות – כשהבית מתקבע, כשהבית הופך לעיקר וה' (ה"מעֵבר" למציאות הגלויה, הסוד) לטפל – הבית נחרב, והמסע מתחיל.
אלול והימים הנוראים הם מציאת הדרך: "הנותן בים דרך", "הורית דרך תשובה לבת השובבה, בין כסה לעשור עדיך לשובה, השיבנו ה' אליך ונשובה" (מתוך הסליחות). ומציאת הדרך כרוכה בבירור עמוק ונוקב, בדין, במשפט, בעיצוב חדש של העצמי.
יום כיפור הוא כבר ההכרה ב"מעֵבר" – גם אם אני חוטא וכזה וכזה, הרי שאלוקים מוכן לקבל את תשובתי, יש חסד אלוקי שאיננו תלוי בדבר. אני יכול לחזור הביתה (וכפי שאמרנו – כל תכליתו של המסע הוא לחזור הביתה).
וסוכות הוא כבר בית חדש, בית שמבוסס על אמונה עמוקה - "צילא דמהימנותא" – בית שהוא הרבה מעבר לקיום הפיזי של ארבעה קירות וגג (וגם החתונה, הקמת הבית של שני הילדים ב"מעשה משבעה קבצנים" של ר' נחמן מתרחשת בסוכות, עיי"ש).
----
האוצר איננו נמצא "שם" – מתחת לגשר בפראג, הוא נמצא "כאן", בבית, אבל לעיתים כדי לחשוף אותו, צריך לנסוע ל"שם" - להכיר בכך שיש "שם", שיש "מעֵבר", שיש סוד, שאנחנו הננו יותר ממה שאנחנו נראים לעצמנו.
וכשנצליח להשלים את המסע, עוד נשמע בשורות טובות, ישועות ונחמות.
(מסעות, סודות, גילאים 0-120. אליעזר מלכיאל "מסע אל הסוד – בעקבות מסעו של ר' נחמן מברסלב לארץ ישראל", דוד גרוסמן, "אשה בורחת מבשורה", "מהודו ועד כאן – הוגים ישראלים כותבים על הודו והיהדות שלהם", עורך – אלחנן ניר)
ארבעה בתים וגעגוע, עומדים במרכז ספרו של אשכול נבו, שנקרא בשם זה.
שני בתים, הר וגעגוע, עומדים במרכזם של שבועות אלו, ובמילים הבאות ברצוני לנסות ולהקים ולו אבן אחת מחורבותיהם.
---
4 בתים בקסטל ותושביהם מרכיבים את ספרו של אשכול נבו, ומנסים לייצג את הישראליות: משפחת זכיאן – משפחה מזרחית מסורתית, משפחה אלמונית שבנה האחד נהרג בצבא, ובנה השני הולך ואובד בחייו, עמיר ונועה - זוג סטודנטים השוכרים דירה, לראשונה יחד, ומתמודד עם קשיי הזוגיות, ולתמונה מצטרף גם שיח' צאדק, פועל פלסטיני הבונה שלד בית חדש בקסטל, ואשר משפחתו ממשיכה לשמור על מפתח ביתה הכבוש/גזול/משוחרר (הקף עפ"י השקפתך הפוליטית), אשר בקסטל. ומעל לארבעת הבתים מרחפים מכתביו של חברו של עמיר - מודי, המטייל בדרום-אמריקה, וגעגוע אחד גדול – אל הביתיות הכה חמקמקה ושבירה (ויש משהו נוסף שמרחף מעל פני הספר – חריזה עדינה ומקסימה המעניקה לו מקצב ייחודי ונדיר במחוזותינו).
ארבעת הבתים אינם עומדים בפני עצמם. הם מקיימים ביניהם מערכת יחסים עדינה ורגישה: גברת זכיאן חווה משבר זוגיות עם בעלה ונמשכת אל הסטודנט הצעיר שחברתו בדיוק נטשה אותו לצורך מחשבה על הקשר. בנם ההולך ואובד של המשפחה השכולה נמשך אל הסטודנט לפסיכולוגיה שבעצמו הולך ואובד בעצב ובשיגעון שהוא סופג מהמועדון לחולי נפש בו הוא מתנדב. ושיח-צאדק בונה בית, שאינו שלו, בכפר האבוד שלו.
למעשה, ארבעת הבתים מחפשים בית: משפחת זכיאן מחפשת לחזור אל הזוגיות הפשוטה, זוג הסטודנטים מחפש את הקשר היציב שיוביל למגורים משותפים, המשפחה השכולה מחפשת דרך לייצב את ביתה החרב (ובסופו של דבר, באקט פוסט-ציוני מובהק, מעדיפה לבחור בבית חדש בחו"ל), ושיח' צאדק, מחפש את ביתו האבוד, ומצליח, אולי יותר מהדמויות האחרות להמחיש את השאיפה, ההשתוקקות לבית האבוד, המפתח התלוי על הצוואר גם 40 שנה לאחר שהדלת שהוא פותח נסגרה (ואולי לא לחינם מודה נבו בסוף ספרו לשורת אנשים ש: "הסכימו לעזור לי להבין, להתחיל להבין, את חווית הנכבה").
ארבעה בתים, וגעגוע אחד גדול.
---
הוריי סיפרו לי, איך היו עולים אל הר ציון ב-19 השנים בהן שלטו הירדנים בעיר העתיקה, בניסיון להשקיף ולהתפלל אל עבר הר הבית והכותל המערבי. אני, שנולדתי אל תוך המציאות בה לכותל מגיעים 3 קווי אוטובוס, כבר לא חוויתי את חוויית החסר, ההשתוקקות והגעגוע אל ההר. הכותל מהווה עבורי היום את מקום התפילה. בכוח משיכה כמעט מיסטי אני הולך אליו פעם אחר פעם, מוצא כי הוא פותח את ליבי ומחזיר לי תפילות נשכחות, ובעת צרה, שמחה, או בקשת רחמים אני שב אליו, מתרפק.
בחודשים האחרונים זכיתי לסוב את ציון ולהקיפהּ מזוויות שונות וחדשות. את זווית הצפייה הרגילה ממדרגות הרובע אל עבר תחתית הכותל, החליפה תצפית אל הר הבית מהר הזיתים, מ"בית הצלם" שבתוככי הרובע המוסלמי, ומבית הספר "עומריה", שבפאתו הצפונית של ההר הקדוש. זוויות המבט השונות, כמו גם ההסברים על מיקום המקדש, גרמו למחשבות חדשות לצוץ במוחי, ולתהות: האם הכותל לא הפך עבורי ל"בית"? הקיר לעיקר? ומה עם הבית עצמו? וההר?.
אינני בא כלל לדון כאן בשאלות הפוליטיות, ההלכתיות והחשובות של הנושא, זה איננו מקומו של טור זה, ובטח שאיננו מקומי. ברצוני רק להעלות מספר שאלות אל עבר עצמי: האם אוכל להחזיר את הגעגוע אל הבית? (והאם ניתן כלל להתגעגע לדבר שלא ידעתי?), האם חייבים גלות, אובדן, היעדר, כדי לעורר את התשוקה? את הרצון? את הגעגוע?.
----
אולם געגוע רק אל הבית ("הא" הידיעה ההופכת גם ל-בית ה'), לא יצליח להקים את חורבותיו. כי בשעה שהופכים את בית המקדש לעיקר, ואת הבתים הפשוטים לטפל, מאבד המקדש את תוכנו, ולבסוף נחרב.
בית המקדש חרב כי הבית נחרב – הן הבית האישי, הפרטי (ומה יכול לערער את הבית יותר מאשר גילוי עריות), והן הבית הלאומי – הנחרב מהיעדר משפט, צדק, ומשנאת חינם (ואפילו תלמידי שמאי והלל לא נמנעו מלהתחתן זה בזה ולהקים יחד - בית).
----
"ביתו זו אשתו" – אומרת הגמרא (יומא ב.), ובימינו, כאשר הבתים מתערערים, כפי שמתאר אשכול נבו בספרו, מקבלת האמירה "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב" משנה תוקף.
אז בימים אלו, בהם אנו מתאבלים על אובדנו של הבית, כדאי אולי שננסה, בהפוגה הקצרה (בגלות) שנכפתה עלינו מעונת החתונות, לעורר מעט את הגעגוע אל הבית האישי, אל הביתיות הפשוטה והשלמה, שהופכת להיות היסודות של בית המקדש השלישי, ו:"כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים" (ברכות ו:).
ואולי אם נתחיל את תהליך התיקון בביתנו אנו, בין ארבעת הכתלים המרכיבים את החיים אותם מנסה "ארבעה בתים וגעגוע" לתאר, נוכל להצליח לעורר את הגעגוע, לעלות אל ההר, ולבנות את הבית.
(תשעה באב, יום בו חרב הבית בראשונה ובשנייה, יום בו נולד המשיח המנחם. חורבן ובניין, גילאים 0-120.)
שנים ספורות לפני מותו, הבין ר' נחמן מברסלב כי עליו למצוא דרך אחרת וחדשה להעביר את תורתו אל חסידיו, והוא החל לספר: "סיפורי מעשיות משנים קדמוניות".
סיפורי המעשיות של ר' נחמן אינם סיפורים "יהודיים" באופיים, נופם ומקומות התרחשותם הוא אירופי קלאסי, משולבים בהם מרכיבים מעולם הפנטזיה – נשר גדול ומדבר, איש הסוחב על גבו עץ ענק, והם שונים בצורה מוחלטת מכל יתר הסיפורת החסידית של אותה תקופה ובכלל. הדמויות המתוארות הינן דמויות כלליות - בן מלך, בן שפחה, קיסר, תם, וסיפורי המעשה דומים יותר לאגדות האחים גרים, מאשר ל"כה עשו חכמינו". אך קילוף קל של הקליפה החיצונית של הסיפורים, מאפשר מבט בהיר אל תוך מעמקי הנפש האנושית, ואל תוך תהליך החיפוש הארוך אחר האמונה. וכך הופך הסיפור הפשוט, הכללי והבלתי מזיק, למראה המאלצת את הקורא, לעיתים בבלי דעת,להסתכל בעצמו, ולהבין היטב היטב כי הוא בן המלך, או חלילה בן השפחה.
בדרך זו הולך ר' נחמן בדרכם של רבים וטובים: נתן הנביא המספר לדוד מלך ישראל סיפור קטן על כבשה ורש, בעלי המדרש המנסים לגשר על הפער שבין הכתוב לבין המובן על ידי הלבשתו במשל המפשטו, וכהנה וכהנה.
וכדבריו של ר' ששון מרדכי משה, מחכמי בגדד, בספרו "קול ששון":
והמוסר אשר חבר בשירים / כמו סמים בתוך דבש יערים / אשר אוכליו למעדניו סבורים / והסמים פעולתם מעוררים".
כלומר קורא אתה סיפור מעניין ונחמד, ופתע מבין כי אתה הוא הנמשל.
וכמו שאמרה לי פעם מורה חכמה אחת: עגנון הוא ספר מוסר חשוב יותר אפילו מ"מסילת ישרים".
חסידות ברסלב המתחדשת של השנים האחרונות, נושאת תחת כנפיה פריחה תרבותית אדירה המתבטאת הן בשירה (יוסף קרדונר), הן בסיפורת ("מקימי"), הן בקולנוע ("אושפיזין"), ומה שכתבתי הוא בחינת מעט המחזיק את המרובה.
נראה לי כי הסיבה לפחות לחלק מהמשיכה החזקה כל כך של אנשי תרבות ויצירה לחסידות זו, נעוצה בעיסוק הגדול של ר' נחמן בנבכי הנפש, עיסוק העומד לדעתי בבסיסה של כל יצירה, וגם אם בדברים אלו מעיד אני רק על עצמי (ועדות זאת פסולה כידוע), הרי שברור כי האיכות האומנותית המביאים יוצרים המגיעים מהעולם החילוני וכלי מקצועם בידם, מאפשרת פריחה תרבותית איכותית ביותר, הנושאת, מתחת לציפוי הדק, גם מסרים עמוקים.
אולם בנקודה זאת יש צורך לשים לב לעוד נקודה: כאשר אני כבר מבין את המסר, את המשמעות היותר עמוקה של היצירה, אני כבר מגיע אליה מוכן, ויכול להזדהות איתה בצורה גבוהה יותר. מבחנה הגדול של יצירה כזאת יתקיים כאשר היא תצא אל השוק, אל המקום בו אתה נמדד לא על פי המסר שברצונך להעביר, אלא על פי היכולת שלך להלביש אותו בכלים אומנותיים קליטים, ובדיוק כאן, מצליח שולי רנד, אחד ממייצגיה הבולטים של היצירה החוזרת בתשובה הברסלברית, לנעוץ יתד בלב ליבו של הקונצנזוס האומנותי הישראלי – רשימת ההשמעה הקדושה של גלגל"צ.
וכך, בשקט, בעדינות, בלי שאף כופר או מֶחַקֵרישים לב, מתנגנות באוזניים מילים כמו:
"אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות", ובצורה גלויה וברסלברית הרבה יותר: "ריבונו של עולם אם נדבר גלויות / לפעמים אין לי כוח בעולמך להיות / אנא מפניך אסתתר? / מה אטען מה אצטדק מה אדבר?"
ובהאזנה חוזרת לדיסק, מתגלות עוד ועוד תורות וסיפורים המסתתרים בשירים, וגם פנינות כמו השיר "המשורר", שנכתב על חנוך לוין, זכרונו לברכה, ומייצג את הפער שבין החוזר בתשובה ובין אחד הסמלים הגדולים של עולמו הקודם: "ואמרת לא / אני אמרתי כן / ואם אמרתי יש / אתה צחקת, אין." ואולי גדולתו האמיתית של שיר זה, היא בקונטרה העדינה שהוא מחזיר לשירו הידוע והמלנכולי של אריק איינשטיין: "הוא חזר בתשובה" המתאר את חזרתו בתשובה של חברו ר' אורי זוהר, כפרידה ללא סיכוי השלמה: "שהלכת לי חבר", בעוד רנד מתאר את ההשלמה העדינה על סיפו של המוות: "והתחננתי לא / אתה ידעת כן / סע לשלום / אתה ענית, אמן."
וכמובן, שאת המילים עוטפת המוזיקה, ויוצרת כיסוי לכיסוי על התוכן מחד, אך גם מפתח נוסף לחדור בו אל הלב והנשמה.
כותב הרב קוק: "השירה היפה אינה מבקשת לה מגמות, אלא יוצאת היא מרוח אלהים שבנשמת המשורר. וכן הוא בכל יצירה, שהתעלותה ממגמתיות היא עילויה." (קובץ ג' פסקה קעט)
כלומר השירה היפה יוצאת ממקום אותנטי עצמאי, ולא מניסיון התנצחות אפולוגטית עם משהו חיצוני. אני אני, בגלל שאני אני, ולא בגלל שאתה אתה, כניסוחו של הרבי מקוצק. אז במבט ראשון ופשטני נראה כי גם רנד לא מצליח תמיד לברוח מן הבור של הדידקטיות הדתית:
"סגולה סגולה / את לא יכולה להיות כמו כל הבנות / מה את מחפשת ברחובות /כל כבודך בת מלך שכמותך הוא פנימה / הואילי להפנימה... כל יופייך מיוחסת שכמותך הוא פנימה / כך מימים ימימה," אולם גם בשורות אלו מסתתר נמשל רחב יותר (עם ולא רק בחורה - "כן רעייתי בין הבנות"), המצליח לדלג מעל מוסר הצניעות הסטיקרי.
כשאלוקים ברא את העולם, ע"פ התפיסה הקבלית, ירדו אורות אלוקיים אל הכלים, אולם הכלים נשברו, ובעולם נתפזרו ניצוצות.
דומה לעיתים כי אורות - תכנים, מסרים, משמעויות, לא חסרים לנו, אולם כשאנו מנסים להוריד אותם אל כלי הביטוי, חלה שבירה: הטפת יתר, טרחנות, חוסר בהירות.
רק כלים מתאימים, משוכללים, מקצועיים, מהוקצעים, יוכלו לעזור לנו בניסיוננו לאסוף את הניצוצות, ולתקן את העולם.
וכאן מתנגנים ברקע שיריו של שולי רנד, אורות בתוך כלים שלמים, והם יוצאים מהלב, ומצליחים להיכנס אפילו אל ה-PLAYLIST של גלגל"צ.
"ישמעו כל דכאי רוח / יאזינו כל ערלי רוח / להמית נבליך / ושבו וחיו" (הרב קוק, "למשורר התשובה").
